סימני חיים

אם מישהו היה אומר לי אתמול בלילה, או אפילו היום, שאני הולך לכתוב היום בלילה פוסט, כשאני במצב רוח כזה טוב, אין סיכוי שהייתי מאמין.

מאז אותה שיחה עם אימי היקרה, נכנסתי לדיכדוך עצבני. אמנם ידעתי והיה ברור לי שמבחינת ההורים שלי אני כישלון חינוכי עוד מאז כיתה י', כשבחרתי ללכת למגמה שאני רציתי ולא לזו שהם רצו. (סיפרותית ולא ריאלית, זה לא היה ברור?) וזו גם הסיבה שידעתי שאני הולך לנסוע למרות מה שהיא חושבת על זה, ושבעצם לא איכפת לי מה היא חושבת, כי אני מתכוון לנהל את חיי בצורה שונה מזו שלהם. ועדיין. בהתחלה זו היתה תדהמה. אחרי זה עצבים. עלבון מצופה בכעס ועצבים. הרגשתי שזה מצב נפלא לשבת לכתוב בו. אז חזרתי אל הסיפור שלי ונתקעתי איתו. כיביתי את המחשב והלכתי לישון.

עד שלוש בבוקר עוד כיביתי והדלקתי מחדש את המחשב שלוש פעמים. כשבכל פעם אני מגלה מחדש שאני לא מצליח להירדם. העצבנות פינתה את מקומה למועקה ובהדרגה אחר-כך לחרדה ותחושת כישלון מוקדמת. מה יהיה אם אני לא אצליח לכתוב את הסיפור גם בקנדה? האם אני יכול בכלל לכתוב את הסיפור הזה? האם אני בכלל יכול לכתוב סיפורים בכלל, כשאני נתקע אחרי שתי שורות? כשאני לא מצליח להפריד ביני ובין הגיבור? כשברגע שאני מתחיל להרגיש, אני מצטער שהפסקתי עם הכדורים, ותוהה אם לחזור אליהם?

ומה יהיה אם אני אגלה בקנדה שבאמת, בסופו של דבר אני לא קורצתי מהחומר הזה? שאני לא אהיה סופר אחרי הכל?

למקרה כזה המוח שלי לא צריך יותר מידי זמן בשביל ליצור את התמונה בראש שמהווה את התשובה לכל השאלות האלה. הר בקנדה. צוק גבוה בקנדה.

זה התחיל בתמונה הזו שנכנסה לי לראש. פתאום קנדה, ממרחבים ירוקים של חופש, הפכה להיות התליין שלי. וזה המשיך לאורך כל היום. כלומר, זה לא מה שעובר לך בראש כל רגע מהזמן, אבל פתאום אתה שם לב שבעשר דקות האחרונות הירהרת במוות שלך. הירהרת במילים אחרונות של הסבר. הירהרת בדרכי פעולה.

שוב אני שומע את הeels בפול ווליום רק כדי לא לשמוע את המחשבות של עצמי.

ואני מתחיל לחוש פחות נלהב מהנסיעה לקנדה. מתעסק בלשלוח קורות חיים למתנס"ים עירוניים בניסיון לדאוג לעבודה בהדרכה כשאני חוזר. ובערב אני פורק מזוודות של דיסקים בעבודה. חושב על כמה סתמית העבודה הזו. כמה סתמיות כל העבודות בעצם. חושב על כך שבעצם הצורך ליצור הוא סוג של נכות. חוסר יכולת להסתגל לעולם, ואיזשהו צורך ילדותי במשמעות, שבלעדיה, שבלעדי ההתעסקות המתמידה בה, והחיפוש שלא נגמר לעולם אחריה, אין לך מספיק מוטיבציה לחיות, ואתה חושש- אתה יודע, שברגע שתדע שאתה לא עושה  את זה, פשוט לא יהיה לך מספיק כוח לנשום. מספיק מוטיבציה להכניס חמצן לגוף. כי בשביל מה?

ואיך בכלל אתה עושה את מה שאתה עושה? איך אתה ממשיך לתפעל את האורות לריקודים כשכל כל כך חסר משמעות, במיוחד עם המוזיקה הרדודה והריקנית הזו? אם כל מה שיש הוא כוח ההרגל? כי ההרגל הוא הכוח המניע את כל אלו שמתו בעודם בחיים. (ואיכשהו יצא לי פעם ראשונה לצטט את עצמי. המשפט האחרון הוא משפט הסיום של סיפור אחד שלי. יום אחד אני אשים אותו בבלוג.) וקנדה הופכת פתאום ממקום לחלום עליו, למקום לברוח אליו.

ואני צופה בעצמי, רואה כיצד התדרדרתי מאז השיחה עם אמא שלי, ולא מבין איך אחרי שלוש שנות טיפול לא הצלחתי ללמוד בסופו של דבר לעצור את המחשבות הרעות האלה ולהכניס אותן לפרופורציה לפני שהן מתעצמות ואני כבר לא יכול לזהות את המקור שלהן. כנראה שזה ישאר ככה.

החתונה הסתיימה בסופו של דבר. כיוון שהערב עבדתי עם אח שלי, ידעתי מראש שאני הולך לישון אצל ההורים, כיוון שאני גם צריך לפרוק ציוד אחר כך, ואני לא אוכל לתפוס כך טרמפ לתל אביב. כשהגעתי עם האוטו העמוס אל המשרד, גיליתי שבדיוק הגיעו שלושה דיג'יים נוספים מהחברה, וזה אומר- שיש לי טרמפ לתל אביב, ואני יכול לישון בבית שלי הלילה! (כיוון שאין לי רכב משלי, לישון בבית אחרי העבודה זה לא משהו שהוא כל כך מובן מאליו אצלי.) אז ישבנו כולנו ודיברנו, ושני ג'וינטים הועברו. (אני מוכרח לציין שהפרטנרים האהובים עלי ביותר לעישון הם האחים שלי. סתם, לא הייתי מוכרח לציין את זה. למעשה, מבחינה עלילתית, זה פרט די זניח. לא חשוב.)

קפצתי לאוטו עם אחד הדיג'יים, שיצא לנו גם כמה פעמים לשבת ביחד ולעשן, והוא שם טרקים של האוס. אני לא ממש בקטע של האלקטרוני. אני איש של גיטרות. אבל עם העלייה של הגראס לראש, אני מתחיל לחוש את המוזיקה. בלי לשים לב אני מתופף על עצמי כמו מטורף, מתענג על כל ביט. אני מרגיש חי מאי פעם. אני מרגיש חופשי מאי פעם. אני מרגיש....אני מרגיש שאני יודע מה קורה בעלילה!

אני מוציא מהר את הפנקס שלי, ומשרבט כמה דברים על היחסים בין ערן לסמים ולמוזיקה, והדיאלוגים בין שירן וערן ובין ערן וגיא כבר מתחילים לרוץ בראשי. רגע, והיה את הרעיון של הסיפור ההוא שלא יצא ממנו כלום בסוף - אפשר לתת את הסיפור הזה לגיא, שזה יהיה חלק מהביוגרפיה שלו!

כשאני יורד מהאוטו ומתחיל ללכת ברחוב שלי, אני כבר יודע שאני הולך לנסוע לקנדה. אני יודע שאני הולך לנסוע לעוד כמה ארצות במהלך השנים הקרובות. ואני הולך לטייל, ולשמוע מוזיקה, ולהרגיש ולכתוב. ולהרגיש חופשי. חופשי לחיות ולא להיות כלוא בחיים.