סימני חיים

ההחלטה לנסוע לקנדה, ש-

חשבתי בכלל לכתוב פוסט אחר. חשבתי לספר לכם איך פתאום הרבה יותר קל לי לכתוב, ולהוסיף את הפוסט על הגרפיטי שהבטחתי לher, אבל פתאום כשחשבתי על קנדה עכשיו, ועל כמה שנפלא יהיה לשבת שם על הצוקים, נזכרתי בשיר שכתבתי מזמן. לא שיר משהו,  סתם משהו שכתבתי בצבא וביחד עם החברים שלי (שכמעט כולם מוזיקאים) הלחנו והקלטנו.

אבל לפני שאני מעביר לכאן את השיר, אני חייב להסביר שצוקים אצלי הם לא בקונוטציה שלילית. אני מת על גבהים, על הרים ועל צוקים. אלו הם המקומות שאני מרגיש בהם הכי חי. אחת מהסיבות לכך, זה גם עובדת המרחק למטה. פרדוקסלי משהו, אבל (ונדמה לי שכתבתי על זה מתישהו כשרק פתחתי את הבלוג) דווקא העובדה שאתה עומד שם, ושכל מה שדרוש הוא צעד אחד קטן, הופכת את העמידה שלך במקום למשהו אקטיבי. להחלטה. אתה החלטת לעמוד כאן. אתה החלטת להישאר. נראה לי שאחד הסממנים של הדיכאון הוא התחושה שאיבדת את המושכות. שהעגלה מתקדמת מאליה. הצוקים מחזירים לי את תחושת המושכות. את תחושת השליטה על החיים שלי. את התחושה שמה שקורה לי הוא פרי החלטה שלי.

ויש כמובן גם את התחושה של ההתחברות לטבע, אבל את זה אתם מכירים, ואני בטח שלא צריך לספר לכם עליה.

בכל מקרה- הנה השיר. (מביך משהו לפרסם משהו כל כך ישן ורדוד, אבל ראיתם אותי כבר במצבים רעים יותר..:)  )

. 

כשנצנוצו הראשון של השחר הוא שמעיר אותך

האדמה שמתחתך כבר לא כל כך כבדה

אחוז בידך בפלחי עשב ירוק קטנים

בעמדך על סלעי צוקים לבנים.

כשנצנוצו הראשון של הטל הוא שמעיר אותך

זה אומר שישנת בחוץ, זה אומר שמשהו קרה

אחוז חזק בפלחי עשב רטוב קטנים

אתה כבר שעה הרי עומד על צוקים לבנים.

 והרוחות חזקות. נדמה שתוכל לעוף…

אבל אם זאת השמש שמביטה בך ככה מהצד

אפשר להרגיש את כדור הארץ זז

זה הזמן להיזכר בפנים יפות (קדימה, היזכר בפנים)

 מלא ריאות באוויר, אפשר גם לחייך על צוקים לבנים

טוב, עכשיו לשמור את זה מהר לפני שאתחרט...