| 6/2004
שופטים ש' (סיפור ליום ראשון)
שופטים ש'
ויהי בימים האלה, ואברהם קניצלר מטייל בעירו תל אביב את טיולו היומי ברחוב שנקין, בלוית חברו הטוב ביותר, חברו היחיד, כלבו הנאמן. ייתכן כי הנאתו הייתה צנועה יותר אילו היה מטייל עם כלבו ברחוב אחר, שכן, אברהם קניצלר לא היה הדמות הרגילה שהייתם מציירים במוחכם כמטיילת לה ברחוב שנקין, עם עצמותיו הזקנות וכיפתו השחורה לקדקודו. ואולם, הנאתו הייתה פוחתת גם אילו נלקח ממנו כלבו האהוב, כיוון שיותר משאהב לטייל לאורכו של אותו רחוב מפורסם, אהב לטייל בו עם כלבו. ואם דמותו המזדקנת של אברהם שניצלר באפודתו הכחולה-אפורה ומכנסיו השחורות המחויטות הייתה אנטיתזה לדמויות הצעירות והצבעוניות אשר הילכו ברחוב, אזי רוח הדוברמן העזה והקלה להתכעס הייתה מנוגדת באותו האופן לרוח השלום האחווה והמתירנות שהפגינו תושבי הרחוב. על אף שהיה כה שונה, אברהם שניצלר לא חש עצמו זר בשנקין. הוא חש צדיק. הוא וכלבו היו הצדיקים היחידים בסדום. כמו שומר בבית הסוהר הרגיש עצמו כשומר עם הדוברמן הרצחני שלו על הפריצות והמתירנות לבל יצאו מגבולות המתחם. לבל יתפשטו ויכלו את הארץ כולה. את ארץ הקודש.
את אשר ארע לו במהלך ביצוע מלאכת הקודש היה מספר לרעיו כאשר היה נפגש איתם בבית הכנסת לתפילת שחרית. היה מספר להם על הרעות אשר ראו עיניו, ולאחר שנאנחו כל הסובבים (אשר היו רואים דרך קבע את כל אשר סיפר להם) ומישהו היה אומר "סדום ועמורה", ואחר ממלמל דבר מה ביידיש, היה אברהם מספר על מעללי חזקיהו. "איך שהפייגלע הזה עבר לצד השני של הכביש כשחזקיהו הראה לו את השיניים שלו, לו רק ראיתם במו עיניכם..."
"נו באמת אברימל'ה" הייתה רבקה גוערת בו מדי פעם בפעם, כאשר היו נפגשים בחדר המדרגות. "אתה לא זקן מידי בשביל החזיק כלב כזה גדול? יום אחד הוא רוץ לכביש אחרי איזה חתול ואז אתה ליפול ברצפה וחס וחלילה שובר רגל." אך אברהם קניצלר היה מרגיע אותה ומבטיח לה שחזקיהו אמנם גדול מימדים, אך הוא כלב ממושמע, ולא יזנק לכביש על דעת עצמו. בלבו היה חושב, שאילו הדברים היו תלויים בו, לא היה מתנגד אילו אכן רדף חזקיהו אחרי חתולו הפרוותי של אחד מאותם יפי הנפש היושבים להם כל היום חסרי מעש בבתי הקפה. מחשבות כגון אלו ביקרו רבות אצל הכרתו. כך היה הוזה איך על כלבו, על חזקיהו, הוטלה המשימה האלוהית להחזיר לבעליו המקוריים את רחוב שנקין בנביחות קרב ובנשיכות קודש, מידיהם של אותם צעירים חופזים כי עשו הרע בעיני יהוה.
בביתו הקט, בין שסיים לקרוא בעיתון, לכעוס על דעותיהם חסרות הבינה של בעלי הטורים, ולחפש מכרים ותיקים בין מודעות האבל, ובין שחיכה לתחילתה של מהדורת החדשות אשר בטלוויזיה, ישב בכורסתו, אוחז את כוס התה בידיו, והביט בכלבו הלועס ללא לאות עצם סינתטית. חזקיהו היה מעביר את תשומת ליבו חליפין בין העצם המתעקשת שלא להישבר ובין בעליו שהביט בו בעיניים חולמניות.
"בעזרת השם..." אמר אברהם קניצלר אל חברו הטוב ביותר בעולם וידיד נפשו היחיד, כאשר הלה הסיר להפוגה קלה את ריכוזו מהעצם העקשנית. חזקיהו הביט בעניין בבעליו, ביודעו שהמדובר הוא בו.
"בעזרת השם, חזקיהו...יום אחד...אתה תהיה השופט שלהם." חזקיהו שמע, ושב אל משימה ארצית שהייתה הרת גורל במימדים גדולים יותר מבחינתו – פיצוח העצם.
רעיונות הגאולה החלו פועלים על אברהם קניצלר כמו תעמולת בחירות. ככל שחזר עליהן בראשו, כך השתכנע יותר ויותר בנכונותן. מחלום נאיבי הפכו בהדרגה לתוכנית מציאותית אופרטיבית. בזמן כלשהו חזקיהו יזנק לבסוף עם לסתות הענק שלו על אחד מיושבי הרחוב, אחד מאותם צעירים הומואים, או אולי אלו שאברהם כבר אינו יכול לומר בוודאות אם הם נשים או גברים. אברהם קניצלר ראה בעיני רוחו כיצד נוגס הכלב נגיסות זעם באותו חוטא, וכיצד הוא ממשיך ממנו, נוטף דם, צמא דם, אל קורבנותיו החטאים האחרים, כמו מלאך נקם ביום הדין. לא היה בלבו שום ספק כי הדבר עתיד להתרחש. אלו שיוותרו בחיים, יחזרו בתשובה וישנו את דרכיהם הנלוזות או יברחו משנקין, מתל אביב, מארץ הקודש.
בימים אלו דומה, השתנתה מטרתם של טיוליו היומיים של אברהם קניצלר עם חזקיהו. אם קודם לכן היה אברהם קניצלר שואב הנאה מרטינותיו של חזקיהו שהפחידו את עובר האורח, אזי כעת המתין. המתין למשהו גדול יותר מהפחדה גרידא. המתין דרוך ומוכן לאות שיבשר על בואו של יום הדין. המתין לכך שחזקיהו יקפוץ לפתע על עובר אורח ויתנפל עליו ויהיה זה סימן תחילתו של מסע הרג וחזרה בתשובה. הגפרור שיצית את המדורה, את הבערה, הבערה שתבער ותכלה כל נגע רע.
מיום ליום נעשה אברהם קניצלר בטוח יותר ויותר במהלך העניינים העתידי, וגאוותו בכלבו ניכרה אף כאשר היה הולך לבדו אל בית הכנסת.
"נו אברהם, חנוכה כבר עבר ונס גדול עוד לא היה לנו פה עם הכלב שלך" היה מקניט אותו לעיתים פנחס לאחר תפילת ערבית, אך אמונתו של אברהם קניצלר בכלבו רק התחזקה מיום ליום. בכל אותם ימים, חיבתו של חזקיהו אל העצם הגדולה שלו נותרה כבתחילה.
בטיול הבוקר של יום רביעי, כאשר התהלכו להם ברחוב אברהם קניצלר וחזקיהו, אברהם מביט בעוברים ושבים סביבו, בהפקרות, בטומאה ובקלות הדעת, וחזקיהו מרחרח גזעים ומכוניות חונות, חש אברהם לפתע משיכה חזקה בידו האוחזת את הרצועה. חזקיהו אץ קדימה בעוצמה, מושך את אדונו מהר מכפי שיכול אברהם ללכת, כמו התגשמה נבואתה של רבקה. לבסוף השתחררה ידית הרצועה מכף ידו האוחזת של אברהם אשר חש כי ייפול ארצה אילו ימשיך לאחוז בה. דאגה השתלטה על לבו של אברהם כאשר ראה את כלבו רץ ממנו והלאה ללא ריסון. דאגה שהתחלפה לשמחה גדולה כאשר צפה בדוברמן השחור קופץ על אדם צעיר שעמד לו לתומו ברחוב, ידו האחת מחבקת את עצמו, וידו השניה מחזיקה כוס יין אדום.
"ויהי חרון יהוה רב עליכם עד מאוד-" מלמל אברהם קניצלר בהתרגשות בעודו צופה בכלבו הנאמן, האהוב, מזנק סוף סוף אל משימתו הקדושה.
ואולם, החיוך נמחק מפניו של אברהם קניצלר במהירות בה הופיע. "חרון יהוה" נהפך בין רגע ל"קלון אברהם". אברהם עוד מצמץ בעיניו מספר פעמים, לא מאמין למה שרואות עיניו. לאחר בלבול של רגע, התעשת אברהם קניצלר, ומיהר אל הצעיר, מסיר ממנו את הדוברמן שקפץ עליו והתחכך בו בהנאה מרובה.
"אני מצטער, הוא פשוט כל כך חזק" התנצל אברהם בפני הצעיר.
"זה בסדר" השיב הצעיר בחיוך כאשר נרגע מההתנפלות הפתאומית, ולאחר שנוכח לדעת כי אינו מדמם. "כל עוד זה רק יין..." הוסיף, כמו מדבר אל עצמו.
לאחר שניסה ללא הואיל לנקות את חולצתו בידו, החל ללטף את חזקיהו בראשו. "אה, זה שום דבר, אל תדאג." אמר אל אברהם הנבוך "הממ..הכתם דווקא יפה, לא? הוא סימן אותי כמו שצריך. תאמין לי- בסוף עוד ייצרו חולצות כאלה במיוחד." אמר מחייך, ולאחר שלא הצליח להוציא מאברהם את החיוך שקיווה לראות בפניו, ויתר על ההלצה ופנה אל חיזקיהו. "מצטער חבר," אמר לו והרים את כף ידו השמאלית, מראה לכלב טבעת מנצנצת "לא עדיף שתחפש לך איזו כלבה נחמדה?". הכלב ריחרח את כף היד, ואז ליקק את היין שדבק בה, והצעיר מיהר למשוך ידו לאחור, והמשיך "ראיתי כאן כמה כלבות יפות. שאני אזרוק להן איזו מילה טובה עליך?" לאחר שלא קיבל תשובה חד משמעית מהכלב, פנה אל בעליו ואמר לאברהם כממתיק סוד "הוא כלב טוב, אבל כדאי שתעקר אותו, אחרת הוא ירוץ לך ככה כל הזמן".
"אה אה...כן בוודאי, אנא, אני מתנצל" השיב אברהם קניצלר והצעיר היסה אותו בנידת ראש, והגביה את כוס היין שידו עוד החזיקה, עם מעט הנוזל שעוד נשאר בה ושתה לחיי חזקיהו.
"לחייך ולחיי כלבה ברת מזל" אמר, מדגיש כל מלה, ופנה מהם, משאיר את אברהם המום, ואת חזקיהו עם שערות דביקות מיין, ועם תחושה מוזרה שלא היו מסוגלים להסביר לעצמם.
"נו באמת, ריבונו של עולם, חזקיהו! איך אתה מתנהג..." גער אברהם בכלבו, הטפה שנמשכה בלבו בעוד הם צועדים חזרה לאורך הרחוב. המאורע לא נתן מנוח לראשו של אברהם, והוא חיפש הסבר שוב ושוב כיצד זה החליף חזקיהו התקפת זעם צדיקה ב...ב...אוננות. למרות כל זאת, בטחונו במשימתו של חזקיהו לא פחת, כדרכו של מאמין תמים. שוב גלגל את סדר המאורעות בראשו, מחפש סימן, עד שמצא:
"זהו! זה הוא אמר! הוא אמר שהוא נשוי. אישה! אישה נשואה כדת וכדין! זו הסיבה! אחר ליטף את ראשו של חזקיהו והוסיף "בטח שלא נשכת אותו. איך היית מרגיש אם היית נושך את הצדיק היחיד בסדום? בגלל זה היית נחמד אליו..." ואז הרגיש את היין הדביק שנשפך על חיזקיהו "...הצדיק שמשח אותך ביין."
בלא דיחוי, כשחזרו לדירתם הקטנה, פנה אברהם אל פנקס הטלפונים הדהוי ותר אחר מספרו של הוטרינר, ממהר לפעול כמצוות הנביא. כשסיים לחייג והמתין למענה בצידו השני של הקו, עיניו שוטטו בחדר ונתקלו בחיזקיהו. חמלה נכמרה בלבו על חזקיהו, חזקיהו שהיה עסוק אותה שעה בפיצוח העצם שלו, חיזקיהו שלא חשד בדבר. אברהם, שחש כיצד רגשות אשם מתגנבים אל ליבו, מיהר לחשוב ולחפש, וכאיש מאמין כמובן שגם מצא, סיבות צידוקים והכשרים לאותו סירוס מתקרב.
"שופט ישראל צריך לפעול מתוך רוחו של השם, כמובן, ולא מתוך היצר. במקום זה, בו היצרים מסיטים אנשים לדבר חטא, מן הראוי שהמתקן יהיה זך מיצר." דקלם לחיזקיהו את משנתו החדשה מיד לאחר שהניח את השפופרת על כנה. עניין הסירוס סוכם.
עם כל צעד, וכל גזע עץ שחזקיהו הרים עליו את רגלו האחורית בדרכם אל הוטרינר, גברה גאוותו של אברהם קניצלר בכלבו. עת נכנסו אל מרפאת החיות, נפעם אברהם קניצלר בהכירו כי כאשר ייעלמו הטומאה ויצר החטא מן הארץ- ובשינקין הרי היה ריכוזה הגדול ביותר של אותה טומאה, לטעמו של אברהם קניצלר- אז תהא הארץ כשרה ומוכנה לבנייתו מחדש של בית המקדש. על היקפה הרחב של משימת כלבו עמד רק כעת: בית המקדש!
מחשבות אלו ואחרות מלאו את זמנו של אברהם קניצלר, כשישבו בחדר ההמתנה, הוא וכלבו שופט ישראל, בחברתם של פינצ'ר רעשני על בעליו צמוד הבגדים, חתול שנח בחיקה, או בין שדיה הגדולים של נערה, ולמרות זאת גבו קמור ופרוותו סומרת למראה שני הכלבים שהיו בחדר, ותוכי שבחן את המתרחש ללא הרף מכתפו הדקה של צעיר מתולתל שהיה שקוע בספר, אם כי היה מגניב מדי פעם מבטים אל עבר החתול ושדיה של הנערה. התוכי הביט ללא הרף בשדי הנערה, הוא לא היה זקוק לחתול כתירוץ כדוגמת בעליו. הנערה מצידה לא התנגדה; הם אכן היו נאים וראויים למבט. לבסוף נפתחה דלת חדר הטיפולים, וחזקיהו ואברהם נכנסו דרכה.
כאשר היו בתוכו של חדר הטיפולים, "בית שלישי" היו צמד המילים היחידות בראשו של אברהם קניצלר, עת דרבן את חזקיהו לטפס על שולחן הסירוסים. לצידם, הוטרינר הכין מכשיריו ועטה על כפות ידיו כפפות גומי סטריליות. זה ימים רבים שלא התרגש כך אברהם קניצלר, עד שהחל לזוע במקומו, מעביר את משקל גופו מרגל אחת לשניה. הוטרינר שהיה רגיל במראות של בעלים העצבניים יותר מכלבם לפני סירוס חיית המחמד, עקב הזדהות? חשב לעיתים הוטרינר, ביקש מאברהם קניצלר שיחזיק את פלג גופו העליון של כלבו, ילטף אותו וירגיע אותו. פעולה שהיה מבקש תמיד, מה ששאף להשיג באמצעותה, היה מתן עיסוק לבעל חיית המחמד בכדי שהלה יירגע.
האם זה יהיה היום? תהה אברהם קניצלר, ספק שואל את עצמו, את חזקיהו או את בורא עולם. הנה...הנה מתקרב לו היום הגדול, שר בלבו אברהם קניצלר בעוד הוטרינר שלח ידיו אל איבר המין של חזקיהו. חזקיהו היה מופתע כאשר חש בגישושיו של הוטרינר, אך שבע נחת מכך שנותנים לו לסיים את מה שהתחיל בטיול הבוקר. אברהם קניצלר היה מופתע כאשר העביר את מבטו מפניו של חזקיהו אל פניו של הוטרינר שהיה בעל הפרצוף המופתע ביותר מבין השלושה. אז התכופף ובדק בדיקה יסודית ומדוקדקת את אברי מינו ואחוריו של הדוברמן השחור הגדול.
"דבר כזה עוד לא ראיתי!" פלט לבסוף. "קראתי על זה היכן שהוא, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה בעצמי." אמר מחייך בעודו מסור את כפפות הגומי מידיו ומשליך אותן אל פח האשפה.
"במה בעניין?" שאל אברהם קניצלר.
"ובכן," אמר ואז נעצר לרגע, בוחר את המילים בקפידה "הכלב שלך מצויד בשתי מערכות של אברי רבייה. זכרית, שהיא כמובן הבולטת יותר ולכן גם הדומיננטית, ובנוסף אליה יש לו גם אברי מין נקביים, אם כי הם לא מפותחים דיים, כמובן."
אברהם קניצלר נאלם, והוטרינר טוב הלב פירש שתיקה זו כרצון במידע נוסף.
"ובכן, הכלב שלך הוא למעשה מה שנקרא בשפה המקצועית 'אנדרו-"
"-קוקסינל" מלמל אברהם קניצלר. הוא לא חפץ במידע נוסף. למעשה, הוא נאבק שלא לכרוע תחת נטל המידע שכבר הוצג לו. הוטרינר שהבחין כי אברהם נראה לפתע חלוש ולא יציב, הציע לו כוס מים, והחליט לבטל, או לפחות לדחות את הטיפול בחזקיהו.
חיוור כסיד משך ברצועתו של כלבו השחור, ובצעדים איטיים, כמי שחרב עלו עולמו, יצא אברהם עם חזקיהו מחדר הטיפולים אל חדר ההמתנה ומשם אל מחוץ למרפאת הכלבים. אל השמש המסנוורת והחום הכבד. אל הרחוב. אל שינקין. הבעת המוות לא משה מפניו של אברהם קניצלר כאשר פסעו שניהם ברחוב בדרכם חזרה אל דירתם, חזקיהו מקשקש בגוש אותו מייחסים אצל דוברמנים לזנב, ואברהם בעקבותיו, נגרר על ידי הרצועה, כשהוא קפוא, חסר הבעה, תלוש ומנותק.
בביתו ישב אברהם קניצלר בכורסתו מול הטלוויזיה הכבויה. בוהה בחזקיהו. במשך שעות רק ישב ובהה בו, בחזקיהו...או שמא זו הייתה חזקיהיא?
יהיה שמו אשר יהיה, הוא לעומת אברהם, הרגיש באותה עת קורת רוח רבה כאשר הרגיש שהעצם קרובה להישבר סוף סוף תחת שיניו.
למחרת בבוקר, חולמני מעורפל ומריר, לא דיבר אברהם קניצלר עם איש מרעיו בבית הכנסת. בתום תפילת שחרית, מתוך כוחו של הרגל, טייל עם כלבו במסלול הקבוע. חזקיהו, בניגוד אליו, היה במצב רוח מרומם; סוף סוף הצליח לשבור את עצם הפלסטיק. בין חנות בגדים לדוכן מיצים טבעיים, נתקלו אברהם קניצלר וחזקיהו בצמד גברים מחובקים שצעד מולם וקרב אליהם. לשמע שריקה מאחד הגברים, שהיה מאלף כלבים במקצועו, קפץ עליו חזקיהו והחל ללקק את ידו, בעוד המאלף מלטף את ראשו. אחר צחקו הגברים אחד לשני, ברכו את אברהם לשלום, והמשיכו לדרכם. אברהם וחזקיהו נותרו לבדם על המדרכה. חזקיהו, מביט באדונו, התנשם במהירות ולשונו הגדולה השתרבבה החוצה מצידו השמאלי של פיו. הדבר שיווה לפניו מראה של חיוך בהביטו מעלה אל אברהם. מבטו של אברהם בכלבו, שלא יכול היה לסבול את חיוכו של מי בגד בו כך, שהיה ריק ומלא ייאוש, נתמלא כעת בתחושת זעם ונבגדות.
"ואתה קורא לעצמך חבר..." הפטיר לבסוף בכלב.
מתוך כוחו של אדון ההרגל, שהוא הכוח המניע את כל אלו שמתו בעודם בחיים, המשיך אברהם קניצלר, ללא הנאה, ללא להט דתי, ובבדידות אין קץ, את טיוליו היומיים עם חזקיהו ברחוב שנקין, ותשקוט הארץ ארבעים שנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
