| 4/2007
תגליות בזיכרון השכונתי
אני גר בבית ישן, בדירה שהיתה שייכת לסבי וסבתי. בשכונה ישנה שפעם היתה
הפרדס הראשון בתל אביב. רק לאחרונה השכונה החלה להתפתח ולעטר את עצמה
בבניינים חדשים. לא מכבר נסעתי עם נהג מונית שסיפר לי על הצריף שבו גדל,
מאחורי הבניין שלי. רק שאז עוד לא היה בניין.
מול חלון חדר השינה שלי יש בניין בן שלוש קומות שבו שוכן פעם "המכון
לפיריון בעבודה". המכון הזה היה סגור מאז שאני זוכר אותו, ולפני כמה שנים
בא קבלן והפך את הבניין הזה לבית דירות. כלומר- את רוב הבניין. מלבד מכון
של משרד העבודה והתעסוקה, הבניין שלידי היה ידוע כל השנים כ"בית וילנה".
בקומת הקרקע, ישנן שתי דלתות פלדה מעוטרות בנחושת מרוקעת, ומעליהן הכתובת
"בית יהדות וילנה". פעם בחודש לערך, קבוצה של מבוגרים מתאספים סביב הבניין
בשעות הערב. אחר כך נשמעים הפסנתר והשירה. קולות רבים שרים שירים שלפעמים
נשמעים כמו חלק מאופרה, ולפעמים אפשר לזהות במוזיקה שירי ארץ-ישראל ישנים.
כשסיימו לשפץ את הבניין, ודיירים החלו להיכנס אל הדירות החדשות והלבנות, צחקתי ביני לבין עצמי ותהיתי האם הקבלן סיפר לדיירים שהם עברו להתגורר מעל אולם קונצרטים, ואיך הם יגיבו כשיצטרכו לשמוע בכל פעם מחדש את השירה בציבור.
פעם אחת בלבד נכנסתי אל בית וילנה. זה היה לפני מספר שבועות. יצאתי לאיזה מקום ופגשתי בשכני הקשיש עמוס שקיות, כשהוא פותח את מנעול הברזל הגדול שעל דלתות המקום. ניגשתי לעזור לו לסחוב את השקיות ונכנסתי איתו. מדרגות רחבות הובילו אותנו אל הקומה מעל. ובצידי המדרגות הקירות היו עמוסים בתמונות ישנות מוילנה. מאחור, מעל הדלתות הכפולות- תמונות ודיוקנאות אישים ורבנים מוילנה, ובאמצע דיוקנו של הגאון מוילנה. שכני ניגש לסדר את הדברים שהביא במקרר הקטן, ואני הגשתי לו את השקיות שהיו בידיי וניגשתי להסתובב ולגלות את המקום ששנים אני גר מטרים ספורים ממנו, ותמיד היה סוג של חידה.
נכנסתי לאולם גדול, מלא בכיסאות עץ מסודרים שורות שורות ובקצהו של האולם הבחנתי בפסנתר שחור גדול. גם את קירות אולם זה עיטרו תמונות רבות. רבות מהן הזכירו ספרים על השואה. תמונות של חיי הקהילה, של משפחות שלמות עומדות בקבוצות ומאחוריהן הבתים הישנים, בשחור לבן דהוי.
שכני, כדרכם של מבוגרים, התמהמה לו, ואני המשכתי בסיורי, אל פתח קטן שהיה בצידו האחורי של האולם. איני זוכר אם זימזמתי לעצמי משהו כשביקרתי במקום. אבל אם כן, אז באותו רגע הפסקתי. קירותיו של החדרון הקטן היו עטופים בלוחות זיכרון, ובהם שמות משפחות מוילנה שניספו. ובמרכז החדר, עמד עמוד זיכרון נוסף, ועליו שמות נוספים. ונר זיכרון חשמלי דלק כל הזמן.
עמדתי בתוך סניף מקומי של יד ושם.
זה לא היה רק מקום מפגש קהילתי של אנשים מבוגרים. זה היה מקום זיכרון לניספים. פה, מתחת לדירות החדישות הלבנות והמאובזרות שבהן מתגוררים צעירים תל אביבים ומשפחות חדשות, עומד לו חדר זיכרון, חדר ישן כמו הבניין עצמו, אליו מגיעים אנשים בכל כמה שבועות, מבלי שיהיה זה יום אבל לאומי מיוחד, אלא כחלק משגרת חיים, להתייחד עם הקהילה השלמה שניספתה.
ולי לא היה מושג.
לא נכנסתי שוב אל בית וילנה, על אף שאני חולף על פני דלתותיו בכל פעם שאני יורד עם הכלבה, או הולך למכולת. שכני הקשיש והחביב בעל המפתח למקום עבר לבית אבות. וכעת, כשאני חושב על זה, לאחרונה אני שומע פחות ופחות את שירת המקהלה משם, ופחות ופחות רואה התקהלויות של מבוגרים סביבו.
אולי זה בגלל שאני עובד בערבים יותר מבעבר.
אולי הדיירים הצעירים התלוננו על הרעש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
