| 6/2004
החוש השישי של הקריאה. מחווה לכפכף סורר.
בעקבות הפוסט לפני הקודם, בו ירדתי על ברכי והתחננתי לתגובות על פוסט אחר, קיבלתי תגובה מכפכף סורר על אותו פוסט-סיפור, וכשהתחלתי לכתוב לה תגובה חזרה, הבנתי שזו כבר לא תגובה, וזה מהר הפך לפוסט. ...
סימני חיים
תגובות לקטע: שופטים ש' (סיפור ליום ראשון)
כפכף_סורר (האתר שלי) , 14:12 16/6/2004:
טוב.
הבטחתי ועל כן אקיים. קראתי.
אני אגיד לך למה לא קראתי מקודם. כי כשאני רואה גוש של טקסט, חסר פסקות ורווחים- זה מאיים ונראה מתיש מדי. אז אנשים כנראה (כמוני) מחליטים לדלג.
למרות שאני מאוד מעריכה ואוהבת את הכתיבה שלך.
אני אפילו חושבת להעביר על דיסק כמה חומרים שאני אוהבת, מתוכם כמה דברים שלך. (כמובן סלי לגנוב זכויות יוצר)
אוקיי, לסיפור.
הממ.... לא ריגש אותי כבדרך כלל. בהתחלה לא מצאתי בו זרימה או עניין. חיפשתי פואנטה, אך לשוא. לא ממש הצלחתי למצוא אותה. ומה הקשר ליין, שהיה מוטיב בסיפור?
הסוף לעומת זאת, יותר דיבר אליי- הבעירה הזאת שכבתה בו, אהבתי אותה. שבר את הלך הרוח שהיה לאורך כל הסיפור.
הוסף תגובה לתגובה
אז הנה התגובה שלי.:
היין מסמל את הנשיות הטהורה.....
לא בעצם הוא לא. תסלחי לי, אני פשוט עדיין בהשפעת "צופן דה-ויצ'י"
כנראה שהחלק הראשון יצא רדוד מידי כיוון שכשכתבתי אותו, כבר היתה בי את הידיעה הקדומה של מה שהולך לקרות בו.
אבל אני חושב שאת צודקת. תחושת הטרגדיה העומדת לבוא על הגיבור, כלומר, התחושה שמשהו הולך לקרות והיא זו שגורמת לנו את תחושת האזהרה, זו שמרימה אוזניים ומכינה את הגוף להתקפה. זה מה שמריץ את האנדרנלין בשעת קריאה. זה מה שגורם לקבוצת המילים האלה להעביר את הקורא חוויה. החוויה הזו, לפחות בספרי המתח וההרפתקאות, ובעצם גם בכל ספרות הרומן, בעצם בכל ספר מלבד אולי 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט.
בעצם גם סרטים. תחשבו על הסרטים שבהם אתם לא מצפים שהולך לקרות לגיבור משהו. אין כזה דבר. אני בטוח שגם ב'ציפורים נודדות' (שבעוונותי לא ראיתי) יש איזו ציפייה לדבר מה שיתרחש.
והדבר שמצפה להתרחש הוא תמיד טרגדיה. טרגדיה לא במובנה המקורי (והנכון), אלא במובן (המסולף על ידי) של קרב, של איזה דבר שצריך להתעמת איתו, ותוצאת המפגש תהיה הצלחה או כישלון. חיים או מוות.
אני לגמרי משוכנע שהדבר קשור באינסטינקטים הבסיסיים שלנו כחיות. אינסטינקט ההכנה לקרב, לעימות. כך בעצם, כשקורא קורא ספר, הדימוי שהוא 'צולל' אל תוך העלילה, אולי צריך להתחלף בדימוי אחר- שכשהקורא מתעניין בספר שהוא קורא, הוא בעצם באיזה אופן כאילו קפץ לצידו של הגיבור, שלף אלתו או חרבותיו (תלוי אם אתם רוצים לדמיין את עצמכם כאדם קדמון או משהו מאוחר יותר- נגיד, כשכבר שמעו על הרחצה....) וכעת הוא צועד לצד הגיבור בצעדים חרישיים, ומביט בחרדה והתרגשות מעבר לכל פניה כי הוא יודע, שהולך לקפוץ משם מישהו מסוכן.
אז הגוף במצב של 'הכן להתקפה' בזמן שבעצם, פיזית, הוא נח על הערסל, והדבר היחיד שהוא עושה זה להעביר דפים בספר.
ממש שליטה מנטלית מרחוק על ידי הסופר.
הידיעה שהולך לקרות משהו. טוב, זה לא לגמרי הימור. זו תחושת בטן שאפשר לקרוא לה 'החוש השישי של הקריאה'. ומצד שני אפשר לקרוא לה בשם הפחות רומנטי 'ניסיון'.
אין ספר ללא עימות כלשהו (וזה גם יכול להיות בין אדם לבין עצמו- בין כוחות שונים באישיותו) ואין גם סרט. יתרה מזאת- הבסיס לכל סרט ולכל החלקים הפנימיים בספר הוא שמוכרח להיות קונפליקט. ולא רק שצריך שיהיה איזשהו קונפילקט בסרט- בכל סצינה מוכרח להיות קונפליקט כלשהו- גם אם הוא לא המרכזי. הקונפליקט הוא מרכז החוייה, והניצחון בקונפליקט וסיומו מביאים את הורדת המתח, ותחילת פעולתה של המערכת הפרה-סימפטטית בגורמת לגוף להירגע ומכניסה את המוח למצב של אופוריה.
ולאלו מכם שלא יודעים מהי המערכת הפרה-סימפטטית בגוף, אני אחסוך הסבר מפורט, אלא רק אומר שהיא ההפך של המערכת הסימפטטית שמשפיעה על הגוף במצב של עימות ומכניסה אותו לכוננות. ובנוגע לעוד פעולה ששתי המערכות עובדות יחד במלוא האינטנסיביות שלהם- אני חושב שאתם כבר יכולים לנחש אותה לבד.
לא מנחשים? למה אתם חושבים נוצר הפורנו?
(בחיי, צריך להאכיל אתכם בכפית.....)
שזו בעצם גם הסיבה לפופולריות של הרומנטיקה הרגשית בספרים ובסרטים. למעשה, סרטי הפעולה וספרי הפעולה והמתח על פי רוב משלבים שני סוגים של מתחים: מיני- רומנטי, ומתח של אלימות.
(אם לומר זאת בגסות..במציאות עצמה גם רמזים לאותם מתחים מתפקדים כמתחים בעצמם)
אז בעצם, מה שאמרנו, זה שיש את המערכת הסיפטטית, והמערכת הפרה-סימפטטית, וכשהמערכת הסיפטטית עובדת בווליום גבוהה, ברגע שהסיבה להתעוררות המערכת תיעלם, המערכת הפרה-סימפטטית תפעל בתגובה בווליום גבוהה גם כן, כדי להוריד את הגוף מהר ממצב הכוננות שגוזל ממנו המון אנרגיה.
למה טרחתי לכתוב את ההסבר הזה? עד עכשיו מה שאמרתי לא מתאים לסיפור שלי. בסיפור שלי אין עימות. העימות האמיתי היחיד הוא ברגע קטן בין מה שהגיבור רוצה להאמין בו, לבין המציאות. והעימות הזה, שיכול להוביל רק להפסד (בבחירה בכל אחד מהם- באמונה האישית וויתור על המציאות, או בחירה במציאות וויתור על האמונה, אתה נאלץ להיפרד ממשהו, אתה מאבד משהו מהחיים) הוא בעצם טרגדיה.
אבל אנחנו אוהבים טרגדיות. למה בעצם? מה גורם המשיכה?
אני חושב שטרגדיות פועלות בדיוק אותו הדבר, שהיה מתח גבוה או תחושת פגיעה, ואז ברגע ההכרעה, אמנם התוצאה העצובה והרעה מתרחשת, אבל עדיין הגוף שלנו מרגיש שאין יותר צורך בעוררות הגופנית ומפעיל את המערכת הפרה-סימפטטית. אז נכון, אנחנו לא ששים בשמחה, אבל עדיין תחושת האופוריה שנובעת מחומרים כימים בגוף משתלבת עם תחושת העצב העמוק יוצרת לה תחושה חדשה של מעין התרוממות רוח, או שאולי אפשר לקרוא לזה רוחניות. לא יודע, אולי אני מזבל, אבל נראה לי שזה הגורם למשיכה שלנו לטרגדיות, ולכך שאחרי שראינו את המלט אנחנו חשים טוב ולא עצובים על כך שנרצח. עצם הידיעה שהוא כבר נרצח, שזה נגמר, יוצרת את תחושה ההקלה.
ואם חושבים רגע על התזה הזאת בנוגע לתחושת הטרגדיה שמעורבת בתחושת הקלה גדולה, אז היא מושכת את השטיח מתחת לרגליה של הפסיכואנליזה, או לפחות לחלק של התסביך האדיפלי שלה.
פרויד החל להרהר על רעיון התסביך האידפלי לאחר שנפטר אביו, והוא גילה למרבה הפתעתו, שמה שהוא מרגיש אינו רק עצב, אלא גם תחושת הקלה. ומאז המון אנשים בטוחים שהם אמורים לרצות לזיין את אמא שלהם.
מה שאני מנסה לומר, זה שיכול להיות שהעצב של פרויד על אביו באמת לא היה גדול, כלומר, לא גדול מספיק בכדי להקהות לגמרי את תחושת ההקלה הטבעית, וזה הטריד אותו מספיק בכדי שיוכל להאשים בכך את תהליך ההתפתחות.
בקיצור, אפשר לומר שהספרות או הקולנוע מוציאים מאיתנו את הצייד שבנו. זה הרי די מטופש לשבת ולראות תמונות שלא נוגעות לך או לקרוא אוסף מילים (אלא אם כן זה מאמר אינטלקטואלי, ובעצם גם הוא פועל על פי אותו בסיס, אבל נעזוב את זה כרגע) שלא קשורות לחיים שלך במקום לעשות משהו אחר, ממשי. אבל אנחנו קוראים ורואים סרטים כל הזמן. זה אולי התחביב הכי נפוץ. וזה בגלל שכשאנחנו קוראים, מובטחת לנו אותה חוויה של עוררות ולאחר מכן ריפיון אופורי. של תחושת עוררות חיונית, כזו שגורמת לגוף שלך לפעול.
אבל סטיתי לגמרי מהנושא. הסיבה שבכלל נכנסתי לזה, היא בגלל שנסחפתי עם תיאור הגורמים ל'חוש השישי של הקריאה', ובסוף יצא שהסברתי גם את הולדת הפסיכואנליזה וגם הפכתי את כולנו לציידים. אני עוד אתחרט על זה..
בקיצור, אותו חוש שישי לא קיבל שום סימנים בסיפור שלי שהוא צריך להתעורר. שום רמז שהולך לקרות משהו. והרמז הראשוני הזה הוא אחד הדברים הבסיסיים בספרות.
"מי שם?"
הצעקה הזו, צעקת האזהרה הזו שמכניסה אותך מיד למצב כוננות, היא המשפט שפותח את "המלט". בלי לחכות, יש לעסוק בדברים אחרים- ישר "מי שם". כי הרעיון שמישהו זר עומד באמצע הלילה לאפילת החדר הוא תחושת הפחד וההפתעה שמכניסים אותך למתח באופן מיידי. כי ברגע שיש שם מישהו, באמצע הלילה - משהו הולך לקרות.
אבל זו הצורה הגסה יותר בה זה נעשה.
החכמה האמיתית היא לעורר את ה'חוש השישי של הקריאה' בעדינות- לא עם אלת ברזל. להראות כיצד כל אין כביכול סימנים לקונפליקט מתקרב, ובכל זאת, להשאיר מספיק סימנים שאותו חוש ידע לקרוא, ולדעת על פיהם שמתחת לאידיליה מסתתרר משהו שעומד להחריב אותה.
לא טרחתי לשים סימנים שכאלה. כנראה בגלל שהם היו לי ברורים כל כך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
