סימני חיים

ביום חמישי היתה ביקורת הטקסטים הסופית של הכיתה שלי. הגיעו שני אורחים:

עורך בכיר ונחשב מאוד מהוצאה גדולה, ומרצה ותיקה מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

כמו תמיד, הנבלות התחילו איתי. טוב, לא תמיד, אבל זו כבר ביקורת שניה שאני הראשון שעוברים על הטקסט שלו. אלא מה, הסתבר שהעורך דווקא אהב את הסיפור. בשיחה פרטית עם המורה, התברר מאוחר יותר, שהוא ממש התלהב ממנו, ושהסיפור שלי ושל עוד אחת היו האהובים עליו ביותר.

באמצע השנה, אבא שלי שאל אותי אם אני הכותב הכי טוב בכיתה. נאלצתי להודות שלא. והעניין הוא, שבשוק תחרותי שכזה, כשמתוך 300 כתבי יד שנשלחים להוצאות לאור רק אחד מתפרסם, לא ממש ריאלי לצפות להצליח כשאפילו בכיתה הקטנה והמזורגגת שלך אתה לא מצליח להתעלות על השאר.

אז עכשיו, אחרי שלוש שנים, במבחן הקובע, עשיתי את זה. (אה, מר אגו, אתה יכול להתרומם ולהתמתח עכשיו, השטח נקי, לא נראה לי שהולכים להרביץ לך עכשיו)

וזה גם נותן קיק רציני לנסיעה שלי, שהיא כידוע מוקדשת להמשך (וסיום בתקווה) הסיפור. כלומר, אם הוא אהב את הפרק הראשון, יש סיכוי טוב יותר שהוא יאהב גם את השאר...

אז היום בבוקר הלכתי לאיסתה וקניתי כרטיס לקנדה.

אז יש לי כרטיס טיסה לשני ביולי, יש לי לונלי פלאנט שקראתי אותו הערב בזמן שהייתי על מחשב התאורה ואנשים רקדו מתחתי לצלילי מוזיקה מזוויעה, ויש לי מפה של מערב קנדה.

אז עכשיו אני מגשש בעקבות העיירה הקטנה על הרי הרוקי, ומנסה להשיג לי מחשב נייד. (אם מישהו רוצה לתרום לאמן עני......רק לארבעה חודשים...)

וגיליתי גם שמשאלת הלב הקטנה שלי אולי בכל זאת תתגשם. מסתבר שאפשר לראות את הזוהר הצפוני מאיזורה של קנדה. עכשיו השאלה היא רק אם התקופה שבה אני אהיה שם תהיה תקופה טובה לראות אותו....... (יצריך חתיכת נסיעה, אבל אם אנחנו כבר שם...)