סימני חיים |
| 6/2004
במכונת הזמן של וודסטוק
בפוסט האחרון שלו,
(http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=12026&blogcode=647623)
וודסטוק התוודה שיש לו מכונת זמן, ושאל למתי היינו רוצים לחזור בחיים שלנו, אם הוא היה נותן לנו סיבוב חד פעמי. רק לקפוץ ולחזור.
רעיון זהה שיחק במוחי שלי לא מעט. אולי בגלל שהמוח שלי נוטה להתעסק ברעיונות לא פרקטיים בעליל רוב הזמן. מה שיכול להסביר למה לא יצא ממני שום דבר עד היום.
אז הרעיון הוא לחזור בזמן, עם התודעה שיש לך היום, לתקופה אחרת בחיים שלך.
מי שקורא את הבלוג מספיק זמן כבר יכול לנחש את התשובה הצפויה והבנאלית בעצמו.
1981. אני בן שלוש. עדיין עם מוצץ (הפסקתי מאוחר), ועדיין לא מדבר. או אולי רק מתחיל. תלוי לאיזה חודש בשנה הגעתי. (אני מניח שעד גיל שלוש לא היו לי יותר מידי תלונות, ולא הרגשתי צורך לשתף את העולם בהגיגיי)
אבא שלי עוד שם. אני מביט בו. הוא לא מזהה אותי, ולא מבין איך נכנסתי אליו לבית. הוא כועס? כן. הוא חושב שאני פורץ. אני אומר לו את שמי.שמי המלא. ומנסה להסביר את הסיטואציה. דולה מזכרוני מידע על הדברים שקרו עד אותה שנה, בניסיון לזכות באמונו. אני רוצה לומר לו הרבה דברים כמו איזה שיר אני הכי אוהב שהוא שר לי, איזה צעצוע אני הכי אוהב ואיזה דברים אנחנו עושים יחד, אבל אני לא זוכר אף אחד מאלה. אני מדקלם את הדברים שאני זוכר שסבתי סיפרה לי, ומרגיש קצת כאילו אני מרמה.
כשהוא כבר מאמין לי, למרות שהוא שומר ספקנות קטנה בליבו, הוא מזמין אותי לשתות משהו. להכין לי קפה, או שאני עוד רוצה שוקו? הוא שואל בחיוך. קפה, אני מחייך בחזרה, בוחן את פניו, את ידיו, זקנו, מקנא בשיער שיש לו -גנים שהוא לא טרח להעביר לי- ומנסה לקלוט ולרשום בזכרוני כמה שיותר מכל תנועה קטנה שלו בדרכו אל המטבח. אני הקטן מציץ מהחדר, ואבא שלי קורא לי. אבל אני בן שלוש וביישן מידי, ומסתגר בחדרי.
אני מנסה לדובב אותו לספר לי כמה שיותר. להכיר אותו כמה שיותר. הוא שואל אותי בחזרה, ואני מתלבט לפני כל תשובה, לא בטוח אם עלי לספר לו שבעולם שאני חי בו, הוא כבר לא קיים שני עשורים.
הוא שואל אותי למה באתי. למה בחרתי את התקופה הזו, והלסת שלי נצמדת בחוזקה ופניי נמתחים כשאני מנסה לעצור דמעות סוררות. אני מחליט ללכת.
לרגע אני עוצר לפני הדלת. אני רוצה להגיד לו שלילה אחד, בזמן הקרוב, אני, הקטן, לא אצליח להירדם ואבוא לחדר השינה שלהם, ולבקש ממנו שלא יכעס. אבל כשאני מביט בו לפני שאני פותח את הפה, אני חוזר בי. מפחד מידי לאבד את הזיכרון היחיד שנותר לי ממנו.
זו פחות או יותר הסצינה שיש לי בראש. איך זה שאפילו הפנטזיות שלי נושאות גוון טראגי?
וודסטוק, לעומתי, בחר לחזור לגיל שש-עשרה. הגיל שבו אתה חושב שאתה יודע הכל.
אני חושב שבגיל שש עשרה אתה עוד מאמין. מאין שיש לך יכולות. מאמין שיש לך מה לעשות עם עצמך. שתוכל לעשות משהו משמעותי מחייך. לאט לאט, נראה לי, אתה מאבד את האמונה הזו. אתה מפסיק להאמין בדברים הגדולים. ואז כל מה שנשאר הם הקטנים.
דאגלס קופלנד קורא לזה "התמוטטות אמצע-העשרים", שמתרחשת אחרי שאתה יוצא מהמסגרות של הילדות והנעורים אל החיים שבחוץ.
טוב, הפוסט הזה קצת דיכא אותי. נראה לי שאני אלך להרוג כמה אנשים בxbox
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
