| 5/2007
reallty check
לפני שנים, בסדנת הכתיבה בשנה השלישית ללימודים, מישהי הקריאה סיפור שכתבה. היא כתבה על אדם שסובל מדיכאון, וכתבה שהוא הכי אהב את שעות ההתעוררות. לשמע המשפט הזה, החנקתי גיחוך מריר, והמורה שלנו לא התאפקה והתפרצה לדבריה.
"אדם שסובל מדיכאון לא אוהב אף שעה ביום" היא פסקה, ואני שמחתי שלחוסר האמון של הסיפור קמה מתנגדת במקומי.
אותה כותבת מתחילה אמנם טעתה בניסוח שלה, אבל היה דבר מה נכון באינטואיציה שלה. דיכאון הוא משהו שהרבה פעמים אפשר ממש לתחום אותו לזמנים מוגדרים. מכניקה מדוקדקת שמופעלת או על פי אירועים (כניסה לחנויות היתה מביאה אותי בעבר להתקף חרדה והיפר ונטילציה) או על פי שעות היום (כמו שחבר טוב אמר לי פעם- משפט שזמן רב התנוסס על קיר חדרי: "הלילה מעוות את הפרופורציות")
ביומיים האחרונים הבחנתי שהדיכאון שלי מתפרץ בזמן מוגדר מאוד. בשעות הצהריים. את שעות הבוקר אני מבלה עם איזבל ולאחר מכן בסידורים ואירגונים שונים, ואחר הצהריים אני אץ לי לעבודה, ושם אני נשטף בהסחת הדעת שלה, ובלילה אני חוזר לי לזרועות איזבל, זרועות שעל פי רוב משכיחות ממני לגמרי את העצבות, ואם לא משכיחות, אז גורמות לי לחוש שאין לעצבות בכלל מקום בחיי, שכל הדיכדוך הזה הוא מטופש לחלוטין.
אלו השעות הרגועות שבין לבין, שעות הצהריים, ששואבות אותי ללא רחם. באופן פרדוקסלי, אלו גם השעות שעל פי רוב אני מתעסק דווקא באירגון האירוע המשמח ביותר. זה שהפסיכולוגית שלי סיפרה שחתונה היא האירוע ששני בלחץ במתח ובחרדה שהוא יוצר רק למותו של בן זוג, לא באמת הקל על התחושה הרעה. גם לא על הכעס העצמי והבושה שבעקבות איך ששמחה ועצבות נמהלו כך יחד.
רק היום בפגישה עם הפסיכולוגית הבנתי מהו הדבר שתופס אותי כך כשאני לא מוכן. מה הדבר שגורם לי לבכות סתם כך באמצע היום, או להתרסק על הכורסא באמצע הסלון באמצע שטיפת הבית, בלי שיהיה לי כוח לקום או להוציא עוד הגה מפי עוד לעולם. זו האמת המרה שלעולם לא אהיה עוד בן 25.
לעולם לא אהיה עוד ללא מחוייבות. לעולם לא היה עוד רחוק מהזמן שבו עלי להוכיח את עצמי ולהגשים את מטרותי. לעולם לא אוכל עוד לפנטז על עשיית דברים גדולים, ולהתעלם ממרכיב ההישרדות בחיים, שלפעמים נדמה שהוא לובש את חזות הכל. לעולם לא אוכל להאמין בלב שלם שהנה הנה, עוד טיפה ואני מסיים את הרומן המופלא שלי שיתקבל באהדת הביקורת וישנה את חייהם של צעירים רבים, ומיד אחריו יגיע התסריט שממש יכתוב את עצמו מתוך המקלדת שלי. לעולם לא אוכל לפנטז על הקמת פארק שעשועים נוסח הלונדון דאנג'ן ולראות את עצמי כמאסטר של דרמה ושל הפעלה יצירתית, כאשף הדמיון, או כבעל גלרייה-בית קפה שמתמחה בשייקים ומהווה את נקודת המפגש הכי קולית לאמנים צעירים ואקטיביסטים. לעולם לא אוכל לראות את עצמי כהתגשמות פיסית של חלון מופלא אל עולם הפנטזיה והדמיון, מקפצת בריכה אל התעלות רוחנית בלתי פוסקת, כקיום בלתי פוסק של דרשותיו של סארטר.
במראה אכזרית שניצבת לפתע מולי, הפנטזיות שלי מביטות בקבלות שיש לי, ונחרדות. כמו אטריו שהביט במראה האיומה מכל וראה את בסטיאן. הכוונות לכתוב ולפרסם קיימות ובוערות, אבל אני כבר לא יכול להתעלם מכך שלא פירסמתי דבר עדיין, ושאני בור גמור. וכמו ביף, גם כמוני אפשר לקנות לפחות עשרה בדולר.
ומה אם אין בי את זה? מה אם עלי להביט בעצמי ללא ייפוי המציאות, ללא חיזוקיה הבלתי פוסקים של איזבל, וכמו שאני מביט באחרים עלי להביט בעצמי לא לפי החלומות והכוונות, אלא על פי מה שאני עושה? על פי העבודה הזמנית שנמשכת לנצח? על פי בינוניות הישגיי?
אבי כתב באחד משיריו:
"רציתי למלא חופני
אור כוכבים שבמרום -
נשאתי לשחקים את עיני -
אך מנת חלקי היא רק חלום.
גם בדברים שביום-יום
הצלחתי רק במאום,
גם בדברים הקטנטנים
חלקי הוא כה זעום."
שיריו של אבי הם הירושה העיקרית שלי ממנו.
הפחד שתוכנם יהפוך למורשת שאני נושא בתוכי משתק אותי.
פיטר חלף עבר לו. האבקה המסממת שאיתה אפשר להזות שאני עף נידפה ממני. עלי לנווט את ספינת חיי בכוחות עצמי, להחזיק בהגה בכוח. אלא שאני לא יכול שלא להביט על זרועותי, ולראות כמה רזות וחלושות הן.
הגיע הזמן לעבוד.
(מצטער שלא הגבתי עדיין לתגובות של הפוסט הקודם. אתם כבר יודעים איך אני עם כל העניין הזה של תגובות, אתם תסלחו לי)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
