הייתי היום בערב הקרנות של הסרטים שצולמו שנה שעברה בבית ספר. הסיבה העיקרית שהלכתי לשם היתה שלאחד מהסרטים האלה אני כתבתי את התסריט, ועדיין לא יצא לי לראות אותו. (לא שניסיתי יותר מידי..)
אז נכון, הדרפט האחרון שכתבתי לא היה מושלם והבמאי היה צריך לשכתב אותו מחדש, וכבר בשלב ההוא ראיתי שהוא לוקח אותו למקום אחר לגמרי ממה שאני התכוונתי לקחת את הסיפור. אבל בשלב ההוא כבר נפרדתי לשלום מהתסריט ונתתי לבמאי להמשיך לבד. למרות שהיתה לי את הדעה שלי, ידעתי שמעבר לתסריט שנתתי, אני לא צריך להתערב.
מדהים כיצד אינטרפנטציות לאותו טקסט יכולות להיות כל כך שונות. הרעיון הזה של- בואו נשלח את לחמנו על פני המים, וזה יהיה מעניין לראות איך אחרים מפרשים את הסיפור, הרי עדיפים השניים על האחד- לא תמיד עובד.
לא שאני מתחרט. אני חושב שזה היה דווקא שיעור טוב. מהשיעורים היותר חשובים שלמדתי על כתיבת תסריט- לשים לב טוב טוב למי אתה נותן אותו. אבל זה גורם לי לתהות מה יהיה בתסריטים הבאים. ואם לא היה עדיף אחרי הכל שבכל זאת הייתי הולך ללמוד גם בימוי. (נא, עם האיבה שלי לימי צילום- אין סיכוי)
הרעיון בבית ספר מהסוג הזה שלי, הוא שבסוף אתה אמנם לא יוצא עם תעודת בי.אי, אבל אתה יוצא עם תיק עבודות, שאתה יכול להראות אותו. לא ביקשתי מהבמאי עותק של הסרט. נראה לי שזה מסוג הפרוייקטים שאני מעדיף לשכוח....
דבר נוסף, קטן אמנם- אבל מעורר מחשבה, ששמתי לב אליו בנוגע לכל הסרטים שהוצגו, היה שבכולם הדמויות עישנו (אלא אם כן הם היו ילדים). הדלקת הסיגריה במצב של לחץ נהפכה ממשהו טבעי לקלישאה שחוקה. סתם. אמרתי לכם שזה משהו קטן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
