סימני חיים

פעם מיפיתי את האנשים שהשפיעו עלי ועיצבו אותי. הרבה זמן טענתי שלאנשים המתים בחיי היתה השפעה גדולה יותר עלי מאשר האנשים החיים. בשבוע האחרון התחלתי להבין שזה לא כל כך נכון.

הסבתות שלי לימדו אותי להיות בנאדם.

ההורים שלי לימדו אותי לשרוד.

סבי המת הוריש לי (לא לי אישית, כי הייתי בן שנה כשהוא מת, אבל אני עדיין מתייחס לזה כאילו הוא הוריש את זה לי) מקרנת 8 מ"מ. בתור ילד ראיתי בה סרטים מצויירים והוקסמתי. בגיל ארבע, בזמן שכולם רצו להיות אסטרונאוטים או שוטרים, אני רציתי להיות במאי.

ולבסוף אבא שלי. מעבר לזה שהוא מת, כלומר, שהיתה לי רוח רפאים בתור אבא (האבא החדש מילא חלל, אבל רוח הרפאים נשארה) כשהייתי בחטיבה קיבלתי מסבתא שלי שירים שהוא כתב. הם נותרו אצלי. לפני זמן מה דיברתי עם אחי הבכור, והתברר לי שאני היחיד שיודע על השירים האלה. מסקרן אותי מדוע בחרה סבתי דווקא בי לשמור עליהם. אחרי הכל, אני הייתי הנכד הקטן ביותר.

באחד משיעורי הכתיבה, דיברנו על זה שלכל אחד יש שיר שהוא למד בעל פה והוא יודע לצטט אותו מהזיכרון. אחד אחד רעי הסטודנטים דיקלמו את השירים שהם אהבו. כשהגיע תורי, אמרתי שאני לא זוכר. שאין שיר שאני זוכר בעל פה. ואז חשבתי על זה שיש שיר אחד. של אבא שלי.

שני שירים שלו הטיבו לתאר את הרגשתי בתור נער, ואליהם התחברתי.

הנה אחד מהם:

איזה מין טיפוס אני?

 

איזה מין טיפוס אני?

באמת אינני יודע

כבר ניסיתי רבות להכיר את עצמי,

פעמים גם שאלתי ידיד ורע,

אולם לשוא הכל. לא זה ולא זה

לי את האמת הביעו.

אולי גם הם את הדבר הזה לא בנו, לא הבינו.

 

רבותי, רבות אני שאלתי

נפשי אלי גדולות,

אולם תמיד דבר מה עצרני

לפני קומי לצעוד.

תמיד השא אותי יצרי

לצעוד אל פסגה,

אך לא עמד בי רצוני

לעמוד בדרך הקשה.

 

רציתי למלא חופשני

אור כוכבים שבמרום -

נשאתי לשחקים את עיני -

אך מנת חלקי היא רק חלום.

גם בדברים שביום-יום

הצלחתי רק במאום,

גם בדברים הקטנטנים

חלקי הוא כה זעום.