סימני חיים

אוקי. עכשיו גם יש לי מחשב שעובד ואני יכול לכתוב בעברית ולספר לכם הכל. כלומר, זה מה שאני הולך לעשות עכשיו במקום לשבת על הסיפור שלי. אני מזהה כאן דפוס שחוזר על עצמו....המממ...טוב, בכל מקרה, אל תצפו לעוד הרבה מהפוסטים האלו...אני מקווה שהמחשבים האלו ידעו בכלל להעביר את האותיות אחד לשני בסדר הנכון....

כשהגעתי אל האכסנייה בונקובר והתקשרתי אל ההורים לספר להם שבדרך נס המטוס לא התרסק מעל האוקיינוס (יותר הגיוני להתקשר הביתה להגיד שהכל בסדר אחרי שאתה יורד מאוטובוס בארץ-סטטיסטית זה יותר מסוכן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו) זו היתה כבר השעה ה42 של היום שלי שהתחיל בשבת. בדרך פלא, אחרי שביליתי 20 שעות בטיסה, השעון עבר רק 7 שעות.

חשבתי שאחרי שהייתי בהודו ונסעתי 24 שעות ברכבת שאני כבר מחוסן מפני נסיעות ארוכות. עכשיו גיליתי ששלוש השנים מאז הודו הספיקו להשכיח את הרגלי הנסיעה ממני. הדבר השני שגיליתי, זה את מידת ההתמכרות שלי לניקוטין. 12 שעות, חברים, 12 שעות בלי עצירה ובלי סיגריה! זה לא פשוט כמו שזה נשמע!

בשדה התעופה בטורונטו מיהרתי ביחד עם קנדית שחזרה מנסיעת עבודה לצרפת אל חדר העישון של אחת המסעדות. להשלים את החסר, ולהתכונן לטיסה הבאה. מה שמזכיר לי משהו שהבחנתי בו בשדה התעופה בארץ:

אז ככה: כשאתה יוצא לחו"ל, לספוג קצת תרבות (בואו נודה בזה- אתם הולכים למוזיאונים וכאלה בחו"ל, אבל אתם לא זוכרים מתי הפעם האחרונה שביקרתם במוזיאון בארץ. – קוקולה, את פטורה מלענות על זה.) בכל מקרה, יצירת האמנות הפוסט מודרנית הראשונה שאתה רואה בדרך לחו"ל היא מסך מעוצב בחדר העישון בשדה. בתוך חדר מעוצב בספות ומאפרות מתכת שעיצבה אחת מחברות הטבק, ישנו מתקן של מסכי מחשב. לוח מלבני ובו מונחים שלושה מסכים דקים אחד מעל השני, כשהמתקן שמחזיק אותם הוא מפלאסטיק שקוף, ומחובר אל הרצפה והתקרה בשתי מוטות מתכת. העידן הטכנולוגי-דיגיטלי המעוצב בהתגלמותו. אלא שהפלאסטיק לא שקוף- הוא עכור וצהבהב מכל הניקוטין שעושן בחדר הסגור. אפילו הפלאסטיק ספג ונפגע מהרעל. והמסכים- רק אחד מהם עובד, מציג את דף האינטרנט 404- דף השגיאה.

בכל מקרה, כבר הגענו לונקובר, כך שאין באמת טעם לחזור חזרה אל כל זה. נמשיך הלאה.

ההוסטל שהשתכנתי בו היה במכרז הדאונטאון. כלומר- ברחוב של הפאבים וחנויות המין. מיקום חביב ביותר. הרבה אנשים נחמדים מאוד שלקחו על עצמם משימה רוחנית- לדאוג לכל מי שמגיע ורוצה סמים. אסור לעשן בתוך מסעדות ופאבים בקנדה, אז אתה רואה אנשים עומדים מחוץ לפאב ומעשנים. לפעמים, כשאתה מתקרב, אתה מריח משהו אחר... וזה לא שאין שם משטרה, יש, פשוט לא איכפת להם. כשחזרתי אל החדר שלי אחרי המקלחת, הוצאתי זוג תחתונים מהתיק, והתבוננתי בהם באפילת החדר (היו אנשים אחרים שישנו אז לא הדלקתי את האור) והשתוממתי- לא זכרתי שהכנסתי תחתונים ורודים לתיק. בעצם, אני לא זוכר שבכלל יש לי תחתונים ורודים!

אז הבטתי מהחלון, וקלטתי ששום דבר לא השתנה בתחתונים שלי, זה פשוט שלט הניאון הורוד שמעבר לרחוב שמאיר אל תוך החדר.

(אני זוכר שחשבתי שהיתה פואנטה לסיפור הזה כשהוא קרה. נו מילא, כבר הקלדתי- אכלתם אותה)

למחרת, אחרי שינה מעולה (השעון הביולוגי שלי הפוך כבר שנים, כך שלא היה לי ממש ג'ט לג) יצאתי אל העיר הגדולה. ואיזו עיר נפלאה. אתם בטח מכירים את הערים הגדולות האלה שבהן הרחובות רחבים (בניגוד לתל אביב), ושאין ממש פקקים ברחובות וכולם נוהגים לאט ובאדיבות (בניגוד לתל אביב), והכל נקי ואין שום ריח של שתן ברחוב (בניגוד לתל אביב....טוב, אתם כבר רואים לאן אני חותר כאן...). והאנשים כל כך נחמדים. כל כך קל לפתח שיחה ברחוב עם אנשים זרים. כולם רגועים כאן. למעשה, השהייה פה ממחישה לי כמה אנחנו לחוצים בארץ. ולא שאין לנו סיבות טובות להיות, אבל עדיין.

ביום הראשון טיילתי לי בעיר והגעתי אל פארק סטנלי. פארק ירוק מדהים, עם שבילי אופניים שכל רגע מישהו אחר חולף על פניך בהם. ישבתי לי על ספסל באמצע הפארק וגילגלתי לי סיגרטה קטנה. (אנחנו מדברים פה על סיגריות רגילות, כן? כלומר, טבק מגולגל. כשזה יהיה משהו אחר אני אעדכן אתכם.) לאחר זמן מה אדם מבוגר, 40-50, שיער שיבה וזקן, הצטרף אלי לספסל. מסתבר שלעשן זו אחת הדרכים היותר טובות להתחבר עם אנשים. במהלך הזמן שהייתי פה לא מעט אנשים רצו לקנות ממני סיגריה. הסיגריות כאן יקרות מאוד, מסתבר. תמיד אני מסרב לקחת כסף, ומתנדב לגלגל להם. כך גם היה הפעם, וזה הוביל לשיחה ארוכה עם האיש החביב, שניסה לעזור לי לחשוב על מקום שיוכל להתאים לי- זול, הרים, וכו'. ואז הגיע חבר שלו שהתיישב איתנו על הספסל, והציע מקום שנקרא 'בלה קולה'. לא על הרי הרוקי, אבל יש שם הרים אחרים, וזה מקום שרוב המטיילים לא מגיעים אליו. ולמעשה גם לא כל המקומיים מכירים. אביו של אותו בנאדם היה אנתרופולוג, ובילה שנתיים שם בעבודה עם אוכלוסיית הילידים שם. מקום של אינדיאנים מסתבר. מה שיהפוך את זה לאפילו יותר מעניין. בקיצור, כרגע אני בדרך לשם. אני כותב את הפוסט הזה מהאוטובוס שנוסע לאורך האי ונקובר (יש את העיר ואנקובר, ולידה יש אי, שהוא לפי מה שאני מבין בערך בגודל של הארץ. אולי טיפה יותר קטן. אני נוסע ליישוב הכי צפוני באי, ומשם אני לוקח מעבורת במוצאי שבת לעבר בלה קולה.מסע של שלושה ימים מאז שעזבתי את ונקובר. הכביש חולף על פני הגבעות וההרים של האי שמכוסים כולם בעצים ענקיים. כלומר, חלק ענקיים, חלק מהם נמוכים כי הם עוד צעירים, וכל עשר דקות לערך חולפת על פנינו משאית שנושאת עליה מטען של עצים כרותים. אם למישהו מתחשק לשיר את "I’m a lumberjack" של מונטי פייתון- עכשיו זה הזמן.

על פני ההרים פה יש ערפל, וזה מזכיר לי את דרמסלה. עכשיו אני יודע בדיוק למה רציתי לנסוע לכאן. לא רציתי את קנדה, אלא רציתי את דרמסלה, אבל בלי בעיות להתחבר לחשמל, ובלי הישראלים המסוממים שבאו בשביל לא לעשות כלום. בקשה מוגזמת? שלא תבינו לא נכון, אני שמח שבאתי לכאן. אני חושב שזה כן המקום שאני צריך. אלא שאחרי שפתאום נזכרתי בתחושה מדרמסלה, אני מרגיש כאילו התכווננתי על איזה תדר של רוגע. של רוחניות. סוג של הוויה, בכל מקרה.

ועכשיו נעשה קסם אינטרנטי, והופ- חזרנו לונקובר אל אותו ספסל בפארק. אחרי שהחבר אמר לי איך להגיע לבלה קולה, החבר שלו (האיש הראשון, כן?) התפעל מאיך שהוא חשב על המקום הזה, ואמר לו שהוא ניסה לחשוב על מקומות ולא הצליח בכלל, ושהוא בחיים לא היה חושב על בלה קולה. אז השני מסתכל עליו ואומר "הא, ואני בכלל אחרי ג'וינט עכשיו!". ואז הוא נפרד מאיתנו והמשיך לדרכו.

ואז האיש הראשון שאל אותי אם אני גאי. מסתבר שהפארק הזה הוא אחד מקומות המפגש היותר פופולרים לקהילה שם. לא פלא שכולם כל כך ידידותיים....

אוקי, אני יודע שאתם שואלים את עצמכם עכשיו- למה קיבינימט הוא מספר לנו את כל זה, בזמן שהוא יכול לספר לנו על הדוב שהוא ראה היום, או הנשרים או דברים אחרים?

הסיבה היא, שכדי שמה שעשיתי בהמשך אותו יום ישמע הגיוני, אני צריך שתבינו קודם כל את האווירה הקלילה שיש בעיר, במיוחד בנוגע לסמים. אז הנה אנחנו ממשיכים לעבר האירועים היותר מעניינים-