סימני חיים |
| 4/2008
נפילת הלפיד המשפחתי
את הפסח הקדום ביותר שאני זוכר, עשינו אצל חברים טובים של ההורים שלי, חברי משפחה כאלה. משפחה דתית מודרנית כזו. הוא, האב, איש נהדר, היה גם זה שתמיד ערך את האזכרות לאבי, ובגינתם התחתנו אימי ואבי המאמץ. אני זוכר אותו שואל אותי מה אני רוצה לאפיקומן. זה כמעט הדבר היחיד שאני זוכר מהסדר ההוא. אחר כך אני זוכר סדרים שהיו כאן, בדירה הזו שאני גר בה היום- הדירה של סבי וסבתי מצד אבי המאמץ. אני זוכר את סבי עורך את הסדר ברוב חשיבות של סבא- זקן השבט. אחר כך הסדר עבר אל הבית שלנו, שהיה גדול יותר, והצטרפו עוד אנשים, ואורך השולחן יכול היה בהחלט להתחרות בזה של חדרי האוכל בקיבוצים. סבי עדיין ערך את הסדר וישב בראש השולחן. אחר כך הוא נפטר, ואבי התיישב בראש השולחן לערוך את הסדר. היה שלב שבו ההורים שלי השלימו ריב ארוך שנים עם סבי וסבתי מצד אבי הביולוגי, ואבי הושיב את סבי, זה שלא הסכים לדבר איתו כל כך הרבה שנים, בראש השולחן לערוך את הסדר. אחר כך גם סבי נפטר, או שזה קרה כבר כשהסניליות פגעה בו, שאבי ישב בראש השולחן. כך הזיכרון שלי העיקרי- שאבי יושב בראש השולחן. אבל גם לפני כן, תמיד היה שולחן אחד, ולרוב אצלנו בבית. וגם אם התחלף עורך הסדר, זה היה רק לפיד שעבר מדור לדור. השולחן עצמו נשאר. גם אם היו שאלות של ילדים ובני/בנות זוגם אם הם יעשו את הסדר בבית שלנו או עם משפחת בן/בת הזוג, בבית הגדול תמיד היה שולחן עצום ערוך לסדר.
זו השנה הראשונה שבה לא יהיה סדר בבית ההורים שלי. הלפיד נשמט, וכולם התפזרו למשפחות בני או בנות הזוג, וגם הדודים הלכו אל המשפחות שלהם שפתאום כוח השאיבה שלהם גדול יותר מכוח השאיבה של הבית של ההורים שלי, עם לכתו של אבי.
אני לא יודע אם נוכל אי פעם להרים את הלפיד הזה. אני לא יודע אם זה חשוב בכלל שנרים אותו. אבל עכשיו, כשליל הסדר מתקרב, פתאום המוות של אבא שלי מרגיש לי כדבר לא טבעי, כמכה שאנו לא יכולים להתגבר עליה בהעברת לפיד פשוטה, אלא כמשהו שפירק לחלוטין את השולחן האחד, הארוך ארוך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
