סימני חיים

ביום שישי חניתי באחד הרחובות ברעננה. כשנכנסתי לאוטו ועמדתי לצאת, ניגשה אל החלון שלי נערה שמיד זיהיתי מתווי פניה כי היא חולה בתסמונת דאון. היא ביקשה ממני חמישה שקלים. ללא היסוס הוצאתי מארנקי מטבע ונתתי לה. היא הודתה והלכה לדרכה, ואני התנעתי ויצאתי לדרכי. ואחרי כמה רגעים התחושה הטובה התחלפה בבושה גדולה.

במתן נדבות לאנשים ברחוב איני טוב מכל אדם אחר. אולי אפילו אפשר לומר שאני אדם רע מן הממוצע. אני שומר ברכב כמה מטבעות במיוחד למטרה הזו – לתת למקבצי נדבות. אבל איני נותן למקבצי נדבות יותר מן האדם הרגיל, אולי אפילו פחות. על פי רוב אני נמנע, ואם אני רואה מישהו שאני מרחם עליו באמת, לרוב זקנים שלראות אותם מקבצים בצמתים באמת קורע את הלב, אני נותן איזה מטבע. אולי הסיבה שאני שומר את המטבעות במקום נוח וזמין היא שאני רוצה להימנע מלהתעסק עם הארנק.

אותה בחורה לא נראתה על פי בגדיה שהיא זקוקה לכסף. אלו היו תווי הפנים שלה שגרמו לי לתת לה את הכסף שביקשה מיד. רק אחרי שהתברר לי שבעצם לא נראה היה שהיא ממשפחה ענייה במיוחד וזקוקה לכסף, שאלתי את עצמי למה בעצם נתתי לה את המטבע. לפתע יכולתי לדמיין סיטואציה שבה היא ניגשת אל אנשים ברחוב ומבקשת ללא צורך אמיתי, ללא הזדקקות אמיתית, אלא רק בגלל שהיא יודעת שהיא תקבל, שאנשים יתנו לה כי הם ירחמו עליה.

זה היה כמו לגלות שאני גזען. שבגלל תסמונת הדאון סימנתי אותה כמישהי שאינה מסוגלת לקיים את עצמה כאדם נורמטיבי. כאילו החשש להתעמת, לשאול אותה, הוא זה שבאמת הניע אותי לתרום לה את אותו מטבע. אין לי אלא להסיק שסימנתי אותה כאדם מוגבל, בלי שתהיה לכך הצדקה ממשית.

סטפן צוויג כתב ספר ושמו ''קוצר רוחו של הלב''. הוא מבדיל בו בין רחמים אמיתיים, לבין רחמים מזוייפים, שבהם המניע האמיתי של המרחם הוא חוסר רצון להיות בנוכחות הצרה של האחר, והוא מסייע לו מתוך קוצר רוח, מתוך אי נכונות לעמוד בקושי שלו.

איני מצטער על המטבע שנתתי לאותה נערה (למקרה שמישהו תוהה), אני מתבייש בעצמי על כך שפעלתי מתוך קוצר רוחו של הלב. שהמניע האמיתי שלי לעזור, היה כנראה הרצון להתרחק...