סימני חיים

למרות שהרחקתי את הקופסא השטנית מביתי, בחלק מעבודותי אני יושב מול קיר מלא מוניטורים, ואין לי מפלט משידורי הטלוויזיה.

כך שמתי לב לשתי פרסומות מעניינות. אני מתכוון לפרסומות בהגשתם של זוג הדצים. האחת לבירה, והשניה לחנויות ריהוט וציוד או משהו כזה. שתי הפרסומות נראות שונות במוצר שהן מוכרות, באופני הצילום, בטקסט הנאמר, ולמרות כל ההבדלים הקטנים הללו- הן זהות. שתיהן מוכרות זהות אינטימית מזוייפת.

כל אדם עובד במשהו, ובכך הוא מוכר משהו. רובנו מוכרים למעסיק שלנו זמן ושימוש במוח שלנו* (שזה בעצם קצת כאילו הייתם משכירים את המחשב שלכם כדי שהבוס ישתמש ביכולות המעבד בשביל ליצור לעצמו רווח) האנשים שמופיעים על המרקע מוכרים לעיתים את היכולת שלהם להצחיק, או לרגש, והרבה פעמים, פשוט את המראה שלהם.

[ לא פעם אנשים מסביבי רואים מישהי בטלוויזיה ואומרים "היא יפה". ברור שהיא יפה - זו העבודה שלה. (אולי בגלל זה הפסקתי להתרשם מדוגמניות בטלוויזיה ועל שלטי החוצות- יופי נשי מרגיש לי יותר ויותר כמניפולציה של קופירייטר ]

אבל זוג הדצים מכר משהו אחר לגמרי. הם מכרו את זה שהם התגרשו. הם מכרו- כל אחד מהם בנפרד, את החיים הפרטיים שלהם.

בעצם, הם מכרו את הגירושין שלהם, אבל לא היה כבר מי שמכר את החתונה שלו? מי זה היה שהכניס מצלמות טלוויזיה אל החתונה שלו? אביב גפן? פנינה רוזנלבום? (בעיה לזכור את הדברים שאתה מנסה למנוע מהמוח שלך לקלוט מלכתחילה)

אז אלו מכרו את הגירושין שלהם לפרסומת, ואלו מכרו את החתונה שלהם לעמודי הרכילות. יש הבדל ממשי בין הדברים?

אולי אני סתם שמרן. מה בעצם יש לי נגד זה שהכל יהיה מוצרים למכירה? אולי, אם אכתוב הרבה ושנון, ואהיה בלוגר מצליח, ואולי אפילו אעבור לעיתונות, אולי אוכל גם אני למכור את אירועי חיי. אולי, כמו בהודו, שם החקלאים חושבים על הבאת ילד לעולם כהבאת עוד ידיים עובדות למשק, אחשוב גם אני על הבאת ילד לעולם כמוצר שאוכל למכור (דנה ספקטור הראתה את תינוקה בגאווה על שער העיתון, נראה לי שזה צעד טבעי בדרך לפרסומת ל....מזון תינוקות שמגביר שנינות וציניות?) 

אבל צריך לעשות את זה כמו שצריך. אני אצטרך לעשות קודם סקר שווקים. לראות מה הולך, מה מבוקש. מה המחירון לחתונה, להבאת ילד, או ילדה? כי אולי, אם השוק חלש, אז כדאי לדחות.

אבל קודם כל אני צריך לבדוק מה איתי. אם בכלל יש דרישה בשוק לי. כי חבל על בזבוז המשאבים אם אין לי מחיר ריאלי סביר, גם אם אני רק בועה.

נראה לי שבסופו של דבר, זהו ההבדל בין שחקנים שרק עובדים בקרקס, לבין מי שהפכו בעצמם למופעי קרקס מהלכים**.

* והיתה כבר הזונה שאמרה שאת הקופאיות בסופר מנצלים יותר מאותה, כי היא לפחות מרוויחה שכר נאה על השימוש בגוף שלה -בניגוד לשכר המינימום שהן מקבלות.

**זה מזכיר לי שוולווט תרגמה לקראת האוסקר מאמר על כך שפחות אנשים רואים סרטים כי חייהם של השחקנים הפכו להיות המופע האמיתי. הייתי מקשר לו הייתי מצליח למצוא את הפוסט הזה שלה...

(זה רק אני, או שגם אתם שמתם לב שהפוסט הזה יצא לי מבולבל, ומפוזר, וקהה?)

בחלון התגובות לפוסט על הפרסומת של AIG בכיכובו של אבי קושניר, הצהיר מגיב אנונימי כי האגוצנטריות הטוטאלית עליה שפכתי מילים רבות בפוסט היא "תולדה של מייספייס ומייבלוג וישראבלוג".

לא הסכמתי שישראבלוג ומייספייס ומייבלוג יצרו עולם של "אני ואני ואני ואני", והמגיב האנונימי נימק והרחיב:

ללא שם , 01:26 10/9/2006: הם לא יצרו את זה, הנטייה החברתית הקפיטליסטית של התקופה האחרונה וההתמקדות בעצמך יצרו את מייספייס, וזה מה שיצר את הפרסומות האלה. יש פה פירמידה שהשורשים שלה נטועים עמוק בעבר, אבל הצעד האחרון לפני הפרסומות האלה הוא בעיניי מייספייס ואלה. בתקופות אחרות מייספייס ומייבלוג לא היו מצליחים, אפילו לפני עשור.

 

רובם של הבלוגרים ושל הצעירים הממלאים את שרתי האיכסון של מייספייס כותבים על עצמם (וכך גם אני) ועל חייהם. כביכול, זהו הסממן האולטימטיבי לאגוצנטריות. אבל כמו שכתבתי לאותו מגיב אלמוני- זה נכון רק במבט שטחי וראשוני. שכן, הדבר שבעצם יצר את רשתות הבלוגים ומייספייס אינה ההתעסקות בעצמי- זהו רק הסממן הבולט- אלא רשת הקשרים החברתיים.

מהו בלוג ללא קוראים? ללא תגובות וללא קישורים לבלוגים אחרים? ומהו דף אישי במייספייס ללא קישורים לדפים אישיים של חברים?

הרי אנחנו לא יכולים לדמיין את זה בכלל.

ישראבלוג הוא דוגמא מצויינת לטענה שלי. יש בו המוני בלוגים, וגם המון בלוגים לא פעילים- בלוגים שנזנחו מחוסר עניין שנבע על פי רוב מחוסר קוראים. בלוגר הוא לא רק מי שיודע לכתוב וללחוץ על כפתור ה'שמור' שבתחתית חלון העריכה. בלוגר הוא מי שהשכיל ליצור רשת חברתית של קוראים ומגיבים. ועל מנת ליצור רשת כזו, עליו להיות שייך לרשת כזו- משמע, לקרוא ולהגיב לבלוגים אחרים.

אתה לא יכול להיות מרוכז רק בעצמך ברשת. אתה מוכרח לגעת באנשים אחרים. אחרת כל העסק פשוט לא מתרומם. יש את האנשים שהעניין בא להם יותר בקלות, ויש את אלו שלומדים את זה בדרך הקשה (אחרי שפרסמו את עצמם בתגובות נוסח 'מוזמן לשלי' ונותרו ללא קוראים). ויש גם נערות שלמדו שעל מנת להיות מקובלות בשדה האינטרנטי, עליהן לעזור קודם כל לאחרים, וכך נוצרו בלוגי "אלה שעוזרות".

מה הוא ישראבלוג אם לא שדה סוציאליזציה אחד גדול ומופלא? האתר אמנם מחולק לדפים אישיים, ובהם אנשים כותבים על עצמם, אבל נדירים הם הבלוגים שבהם אין רשימת הפנייה לבלוגים אחרים לצד הרשימה המרכזית. כשם שהכותבים שונים אחד מהשני כך נושאי הכתיבה שונים, וכשם שבתקופות שונות בחייו של אדם הוא מתרכז בדברים אחרים, כך אפשר גם לאפיין נושאי פוסטים לפי חתכי גילאים (בהכללה), אבל הדבר העיקרי הוא שרוב הכותבים כותבים מהלב.

אני כותב בלוג כי אני מצליח להביע את עצמי בעזרתו, ולומר דברים (הרבה מאוד פעמים אני אומר אותם לעצמי ותוך כדי כתיבת הפוסט מתגבשת בי מחשבה חדשה) שבאופן רגיל היו מסתתרים מאחורי שיחות חולין מנומסות. האתר הזה הוא המקום בו אפשר לפתוח את הלב ללא החשש הרגיל שמלווה אותנו במפגשים עם אחרים.

ואני קורא בלוגים כי אנשים הצליחו לסקרן אותי ולרגש אותי וליצור אצלי איכפתיות אליהם. והם עשו זאת על ידי שסיפרו לי את אשר על ליבם. האנשים האלו הם לא אני. ואני קורא אותם כי הם מעניינים אותי. לא כי "הם אני".

ולולא בלוגרים ככלל היו מתעניינים בכתביהם ובחייהם של בלוגרים אחרים, כל המערכת הזו לעולם לא היתה ממריאה ומגיעה לפופולריות שלה ולמקום שהיא תופסת בחייהם של צעירים רבים כל כך.