סימני חיים

מנסה למצוא עיצוב חדש לבלוג.

למה?

כי משהו הפריע לי בכותרת הקודמת.

למה?

כי התיישבתי לכתוב ונתקעתי ונלחצתי והיה לי רע, אז הלכתי לעשות משהו אחר. הייתי חוזר ל"הרפתקאותיהם המדהימות של קאווליר וקלי" אבל כתיבתו המדהימה של מייקל צ'בון רק היתה גורמת לי להרגיש רע יותר עם עצמי.

זו הרגשה נוראה לעמוד מול טקסט שכתבת שמהבהב לך על מסך המחשב, ולהכיר בכך שהוא פשוט רע. אין, אתה כבר לא יכול לסבן את עצמך. זה לא זה. זה מביך. בשביל דברים כמו אלו שכתבת עכשיו המציאו את המילה "רע".

ואז אתה מתחיל לתהות אם שאר הדברים שכתבת, הדברים שאתה מציג לראווה, אם הם באמת עוברים את ה"בסדר, נו יאללה, ניתן לו", ואתה מגלה שאתה לא לגמרי גאה באף אחד מהם.

ואז, אז אתה מתחיל לכתוב על זה פוסט, ומתחיל לכתוב על עצמך בגוף שני. גוף שני הוא אידיאלי, אין לו את המכובדות  של הגוף השלישי, אבל הוא מספיק רחוק ממך. גוף שני זה לא אני. גוף שני מספיק רחוק ממני כדי שהאוויר בינינו יבודד את החום, את להט התיסכול. אעביר הכל אליו.

כן. זה מה שאעשה. אעביר את הכל אל הגוף השני. נשים הכל בארגזים ונבעט מעבר לדלת. לא, לא אתחיל למיין. אין טעם להתחיל לברור בין הדברים הרעים לבין אלו שהתרגלתי אליהם וקיבלתי עליהם מחמאות. לדחוף את הידיים עמוק אל תוך הרפש כדי לחפש כמה חרוזי פלאסטיק שיש הטוענים שהם פנינים רק יעשה לי רע. עדיף להיפטר כבר מהכל.

זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה. הא! אם יש משהו שיש לי ניסיון בו הוא להרוג את עצמי ולהתחיל מחדש. פירמוט עצמי. מחיקה עצמית כדרך חיים.

אולי בגלל זה אני אוהב לעשן כל כך. להכניס את העשן עמוק אל תוך הריאות ואז להוציא אותו ולהתבונן בו. לדמיין שאולי בעוצמת הנשיפה בהוריקן הקטן שמתחולל בתוך הריאות, נשאבים החוצה גם כמה תאים. אולי לא תאים, אבל משהו.

סטפן קינג כתב שהניקוטין ממריץ אותך, אבל הבעיה איתו היא שהוא הורג.

התשובה שלי תמיד היתה שעישון הורג, אבל הבעיה איתו היא שהוא לא עושה את זה מספיק מהר.

אבל זו כבר לא התשובה שלי. זו התשובה שלך, הגוף השני. התשובות השנונות-וואנבי נמצאות בארגז הקטן. מה לעשות, מצטער, אין יותר מידי מאלה. אבל אתה יכול לחזור שוב ושוב על אותן שנינויות. זה מה שאני עשיתי. באותו ארגז תמצא גם את תחושת היכולת האדירה של לפני העשייה. רק תזהר עם התחושה הזו. היא יכולה להביא אותך לאהבה עצמית של ממש, אבל הדאון של אחרי ההיי שלה מכה בך באכזריות כשאתה מתבונן ברפש שכתבת.

מה אתה מחפש שם בקופסאות? סגנון? לא, מצטער, את זה מעולם לא השכלתי ליצור לעצמי. התעצלתי גם לגנוב ולהעתיק. נדמה לי של'אני' הקודמים שלי היו סגנונות, אבל הסגנונות נזרקו ביחד עם ה'אני'ים הקודמים. אבל עזוב, אל תלך לחפש בחירייה. היתה סיבה לכך שהם נזרקו.

עכשיו אתה תקוע עם ה'אני' האחרון. מקווה שתצליח לעשות איתו משהו. וזה בסדר, אם תחליט גם אתה להיפטר ממנו, אתה לא צריך להודיע לי. אני אהיה עסוק כאן בריהוט מחדש.

ואולי לא. אולי אשאיר את הכל ריק כאן. בין כה וכה כל מה שאביא יהפך לשבור ועקום רגע אחרי שאנכס אותו. הבעיה היחידה בחלל הריק הזה הוא ההד. ההד של המחשבות של עצמי חזק מידי. הוא מכאיב. אולי גם את הריק הזה אתה מוכן לקחת איתך?

לא?

טוב, בסדר. אסתדר כבר איכשהו. אגלגל לי סיגריה נוספת ואמלא את הריק במעט עשן.

מה אמרת? מה הבעיה עם העישון?

יופי. מצחיק מאוד. עכשיו לך מהר לפני שיכולת הנחמדות והצביעות שלי תכלה את עצמה ואאלץ לומר לך בפרצוף מה אני באמת חושב על נסיונות השנינות הפתטים שלך.

ועכשיו מה אעשה עם התמונה הזו בראש הבלוג? אולי מוטב שאמחוק אותה ואשאיר את הדף ריק. אין לי כוח להתעסק עם זה יותר.

יקירתי, אין כאן שום אמנות. רק  סטרפטיז רחוב של מי שהביט בעצמו במראה, ובחיוך של כניעה הבין שכשם שאין לו במה להתגאות, אין לו גם שום טעם להתבייש.