סימני חיים

בואו נאמר שאני עובד באחת מתוכניות ההומור בטלוויזיה הישראלית.

אני גם אספר לכם שבערך רק מבדיחה אחת מתוך שבע שאני מספר

איזבל גם צוחקת (איזבל היא המדד שלי, כי היא זו שצוחקת יותר מכל

השאר).

אני מספר לכם את זה, משום ששבוע שעבר, בזמן שצילמנו את התוכנית,

הצעתי לעורך התוכנית רעיון לאייטם, שאני ועוד מישהי הצחקנו את עצמנו

ממנו בזמן הצילומים. והיום, פתאום אני רואה שמצלמים את האייטם.

אלא שכשאני חשבתי עליו, עלו לי דברים  הרבה יותר מצחיקים....

(סתם משתף, פשוט כי לפני זמן מה אמרתי למישהו שאני לא יכול לכתוב

לתוכניות בידור כי אני ביסודי לא אדם מצחיק...)

(פוסט אמיתי יבוא בקרוב)

המנחים כבר יושבים בכסאותיהם, מאופרים. המצלמות מכוונות. הבמאי כבר בחדר הבקרה. ועוד מעט יתחילו בצילומים.

דרך המוניטורים אנחנו צופים בהם מדברים אחד עם השניה. מביטים היישר אל המצלמה ולא זה בזה. הכל מוקפד, תנועה פזיזה מידי עלולה לקמט את הבגדים, או משהו. המלבישה מסדרת את בגדיה של המנחה. בגד שחור שאם לא היה לו מחשוף כזה גדול הייתי מתפתה לקרוא לו חולצה. המנחים יודעים שאל להם לזוז יותר מידי בכסאותיהם עכשיו כשהכל מכוון. במוניטור נראות ידיים שמסדרות את המחשוף. מסדרות = חושפות שדיים ככל שניתן. האם שמעתי את הבמאי מבקש את זה מהמלבישה באינטרקום הפנימי? אני תוהה.לא. הוא אפילו לא היה צריך לבקש. כולם בהפקה הזו יודעים מה הקהל רוצה.

בחדר הבקרה האישה היחידה צוחקת על כך ביחד עם הגברים. שוביניזם ציני. זו הגישה היחידה שנותר לאמץ בחוקי המשחק האלה. היא מספרת על מה שהיו עושים למנחה השניה, איך שלפני שהיא עלתה לשידור הבליטו לה את החזה, עד שהוא ממש נשפך מהמחשוף.

"אבל החליפו אותה עכשיו, היא כבר לא פה. הביאו מישהי חדשה, בלונדינית." היא אומרת.

"באמת?? אני שואל, נזכר באיך שכשראיתי את המנחה ההיא הולכת במסדרונות האולפנים לא יכולתי להתעלם מהאודם האדום אדום ששמו לה.

"בטח", היא עונה לי, "נו באמת, גם שמנמונת, גם שיער שחור- היה ברור שהיא תעוף. בתוכנית כזו, זה רק בלונדיניות".

ביום אחר אני מדבר עם חבר מהאולפנים.

"מה אתה היית רוצה לראות בטלוויזיה?" אני שואל אותו.

הוא חושב לרגע, ואז אומר: "משהו עם תוכן".

תוכן...יש לזה רייטינג לדבר הזה?

בקומה השניה המעלית נפתחת ואני מגלה לפני קבוצת צעירים ממלאים את הספות ואת רוב המקום במסדרון הצר. חבר'ה מהזן ששם ג'ל בשיער ושבחר בקפידה את הבגדים ה"מאגניבים" שלו לפני שיצא מהבית. בהתנהלות שלהם יש משהו אנרגטי. מודעות עצמית עליזה. או לפחות מודעות לנוכחות שלהם, ל"מאגניבות" שלהם. הם מצטופפים כולם ליד חדר קטן, ואחד מהם אוחז ברשימה. אחד מה"מאגניבים" ה"מתוחכמים-אורבנית" האלה נמצא בתוך החדר הקטן, עומד לפני מסך כחול, בזמן שהצלם מפהק ואיש משועמם עם עט ונייר שואל אותו לשמו ואיזו סוכנות שלחה אותו.

באותו חדר קטן, בחור צעיר מחזיק אצבעות מאחורי גבו, ומתפלל לעבור את האודישן לפרסומת דלת התקציב, ואיש מבוגר מעט יותר עומד מולו, מביט בו דרך העינית של המצלמה, ומתפלל שנשארו עוד סנדוויצ'ים עם הפלפלים הקלויים בקפיטריה.

יום הצילומים נגמר וכולם נפרדים מכולם בחיבוקים וחיזוקים וכמה הם היו נפלאים. המנחה שואל את עוזר הבמאי איך היו התוכניות שהם צילמו היום.

"הראשונה היתה טובה" עוזר הבמאי משיב בהתלהבות "והשניה היה הכי טובה עד היום".

אני מסתיר חיוך ולוגם מהקפה שלי, תוהה אם ערכי הערכה נמוכים מ'טוב' נמצאים בכלל בלקסיקון שלהם.

הצוות מתפזר לו אט אט ורק אותו מנחה נותר לבסוף. "תגיד", הוא פונה אל חבר שלי שיושב על המחשב, "אתה באמצע משהו? אפשר בבקשה לבדוק משהו רגע ב'וואלה'?"

"כן, בטח. למה לא" חבר שלי עונה ומקליד את הכתובת.

"תגובות על התוכנית?" אני שואל את המנחה, והוא מחייך חיוך נבוך קמעה. בניגוד ל'חדשים' בתחום, נדמה שהוא לא מנסה להסתיר את ההתרגשות והחשש שלו.

כשהמסך מתחלף, וביקורת הטלוויזיה עולה, אני מקווה שהיא תהיה טובה. בשבילו.

"מה אתה אומר על זאתי?" שואל אותי א' ומורה בידו על ספה אדומה עגולה בסט, "לא קלאסית לזיון?"

אני מביט בספה שוב ומודה שיש משהו בצעקנות הצבעונית שלה, אבל לפני שאני מספיק לענות א' מוסיף "כל מי שנכנס לאולפן וראה אותה אמר את זה. אבל אני אמרתי ראשון." הוא מחייך בגאווה מתוך אחד הכיסאות של מנחי התוכנית. לא מגולח, טרוט עיניים, ומאפר את הסיגריה שלו על הרצפה.

אני לא יכול לעצור את עצמי מלהתפקע מצחוק. ואני אפילו לא יכול להסביר לו או לי בדיוק למה.

ובלילה אני פתאום נזכר שאני מוכרח להתקשר לאחי הגדול. הקול שלו מוזר. אתה בבית? הילדים ישנים? אני שואל אותו. הוא עונה לי שהוא בבית מלון, ואז מספר לי שהוא יצא מהעבודה מאוחר, וכשעלה על איילון גילה שהבלמים באוטו כלל לא מגיבים. הוא חוזר על הפרט הזה פעם נוספת ואני מרגיש בקולו שהוא עדיין בהיסטריה, עדיין משחזר לעצמו בראש את רגע האימה. הוא הצליח לעצור את האוטו בסופו של דבר ולנהוג בהילוכים הראשונים ועם בלם היד כדי לרדת מאיילון ולהחנות את הרכב. להגיע הביתה הוא כבר לא יכול היה והוא לקח חדר במלון קטן בתל אביב.

לך תסביר לאנשים למה אתה לא סומך על בלמים.