אתמול, כשהנחתי את הראש על הכר (בעצם זה כבר היה היום בבוקר, אבל בל נא נהפוך קטנוניים לעת זקנה), תהיתי עד כמה אני מוליך בבלוג הזה שולל.
כלומר, אני לא טוען שאני מוליך אתכם שולל בכוונה, או שאני משקר לכם. מעטים מאוד הדברים שלא כתבתי עליהם כאן. הדבר היחיד שלא כתבתי עליו במובהק הוא חיי המין שלי. לא כתבתי על זה משתי סיבות. הראשונה- אני לא נוטה לדבר על זה בכלל. גם לא בחיים הפיזים. מישהו אחד אמר לי פעם שטיפול פסיכולוגי הוא כמו סקס. אין מה לספר ולפרט על זה כיוון שזה אישי מאוד, ואחד לא ממש יכול ללמוד מנסיונו של האחר, וכל מה שנותר היא מציצנות. אז למה בכל זאת כתבתי על כמה מהמפגשים שלי על ספת הפסיכולוגית ולא על הסקס שלי? אולי כי חשתי שבמפגשים הללו שסיפרתי עליהם היה משהו שהיה 'אני', וסקס הוא רק משהו שאני 'עושה'. (אני לא בטוח שאני מובן לגמרי פה, אבל נניח לזה). הסיבה השניה היתה שהיו מספר פעמים שבהן המפגשים הללו כללו בלוגריות שקראו אותי, וידעתי שהן לא היו רוצות שאכתוב עליהן.
אבל בכלל לא על זה רציתי לכתוב. איך גלשתי לזה לכל הרוחות?
בכל מקרה, כמאמר השיר, איתכם אני ישר, הכי ישר שבנאדם יכול להיות. אלא שעדיין, אני לא משתחרר מהתחושה שהבלוג באיזשהו אופן, נידון להוליך שולל. אני חושב שאני הרבה יותר מוצלח על הדף מאשר במציאות. ואם לא מוצלח יותר, אז לפחות, באיזשהו אופן, קצת שונה. וגם אם לא, המילים שאתם קוראים מתפרשות אצלכם בראש בדרך שקשורה כבר בכם ולא בי. הדימוי שלי שיוצא מהבלוג הוא במידה ניכרת יצירה שלכם. ואם הייתם פוגשים אותי ברחוב, האם בכלל הייתם מקשרים?
ואז עלה במוחי רעיון. (למעשה שכבתי במיטתי, כמו שציינתי, כך שהרעיון לא עלה, אלא זרם לכיוון צפון, או משהו כזה.). יש לי ספק רב אם הרעיון הזה יצליח, כיוון שהביצוע שלו כבר לא תלוי בי, ומה שאני עומד לבקש, זה משהו שאני לא יודע אם הייתי יכול לעמוד בו בעצמי אם היו מבקשים ממני. אבל- איך נדע אם לא ננסה?
ואחרי כל ההקדמות:
להלן: פרוייקט בנו.
הפרוייקט הזה מופנה אל כל הבלוגרים שקראו אותי, ואחר כך נפגשו איתי פנים אל פנים. טוב, על מי אני עובד, מדובר בעיקר בבלוגריות. מה שאני מבקש, זה ממי מהבלוגרים והבלוגריות שהכירו אותי פנים אל פנים, ועדיין נמצאים כאן כדי לקרוא את הפוסט הזה, שיכתבו קטע, (כבלוגרים, לכתוב בטח לא יהיה לכם קשה :-) ) עלי. ליתר דיוק, על ההבדל בין הרושם שהיה להם שלי כשהם קראו את הבלוג, לבין הרושם שהם קיבלו מלראות אותי פיסית. או לחילופין, הדעה שהם גיבשו עלי אחרי שנפגשנו.
אני לא טוען שאמור להיות הבדל משמעותי, אבל אני חושב שאיזשהו הבדל או איזושהי דעה מחדש הם בלתי נמנעים. בבלוג אין שפת גוף, אין מבט, אין צורת דיבור וכו'- הדברים שיש להם משמעות כבדה בעולם הפיסי.
אפשר לומר שמה שאני בעצם מבקש, זה לקרוא על עצמי פוסט. אלא שאני רוצה שזה יהיה פוסט לא משוחד. כלומר, פוסט שנכתב כאילו אני לא אגיע לקרוא אותו. אבל כיוון שזו בקשה בלתי אפשרית, אני מבקש שזה יהיה פוסט שנכתב ללא כל התחשבות בי או ברגשותי. אתם כבר מכירים אותי, אתם יודעים שאני מעדיף צריבה כנה מטפיחה על השכם.
כלומר, אני מבקש דבר והיפוכו- מצד אחד שתשקיעו בשבילי בעצם כתיבת הקטע, ומצד שני, שתשימו זין ענקי עלי מבחינת תוכנו של הקטע. בעצם אפשר לומר שאני לא מבקש את זה בשבילי, אלא בשביל הבלוג. אני רוצה לנסות לתקן את חוסר האיזון שנובע מהבלעדיות של נקודת המבט שלי, על ידי הוספה של נקודות מבט אחרות עלי.
השלב הבא בפרוייקט, הוא שתשלחו לי את הקטעים, ואני מבטיח לפרסם אותם כאן בבלוג בקופי פייסט אחד גדול ובלי צינזורים. (אפשר לשלוח לי בעילום שם, למרות שאני בספק אם מישהו או מישהי יבחרו בזה). זו ההתחייבות שלי. האמת שזה הדבר שהכי מסקרן אותי- האם יהיה מי שישלח לי קטע שיהיה לי ממש קשה לפרסם אותו ללא צינזורים.
יודעים מה? הנה- זה האתגר: לכתוב קטע שיהיה לי לא נוח לקרוא אותו. לכתוב קטע חושפני (שחושף אותי, לא אתכם) במידה כזו, שאני אצטער על שחשבתי בכלל על הפרוייקט הזה.
ואם מישהי או מישהו מרגישים לא נוח עם זה- אז תרגישו נוח, זה אני ביקשתי.
יש רק סייג אחד- בלי פרטים מזהים. בלי שם, ובלי כתובת.
אה, ומסנג'ר וטלפון לא נחשבים לפגישת פנים אל פנים. מצטער, אבל זה פשוט לא נחשב.
לפי ההערכה שלי, יש סיכוי של שני אחוז שאני אקבל איזשהו קטע/פוסט במייל. והסיכוי שאני אקבל קטע שארגיש שהוא נכתב באמת ללא כל התחשבות בי, עומד על שמינית האחוז. אבל אני עדיין מסוקרן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
