סימני חיים

לפני שבוע (כן, מאז אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה ורק עכשיו מצאתי זמן), חבר שלי הגיע אלי כדי לעבוד על העטיפה לדיסק הדמו של ההרכב שלו. כיוון שבכל פעם שהוא מגיע הוא מעשן את הסיגריות שלי (כי הוא הפסיק, או לפחות היה אמור להפסיק), הוא הגיע עם חפיסה חדשה שהוא קנה בדרך. קאמל. בחפיסה רכה.

אני מעשן מלברו לייט (סיגריה של כוסיות צפונבוניות, אני יודע, אבל זה בגלל שהתחלתי לעשן בעקבות האקסית שלי, וזה מה שהיא עישנה). אבל לא היה איכפת לי, ועישנו אותה. רק אחרי שהוא הלך, והשאיר לי את החפיסה, התבוננתי בה, ואז נזכרתי מאיפה המראה של החפיסה הרכה הפתוחה ברישול מוכר לי. ברגע שנזכרתי, הבנתי שזהו- אני כבר לא אחזור למלברו. מאז, בכל פעם שאני פותח חפיסה חדשה, אני מתרגש מחדש.

זה לא העניין של הקאמל. העניין הוא החפיסה הרכה. זה, וסקס ולוסיה.

אם לא ראיתם את הסרט עדיין, "סקס ולוסיה" הוא סרט ספרדי, וברשימה הפרטית שלי, הוא נמצא בחמישיה הפותחת. אם אתם תוהים לגבי השם, אז כן. יש בסרט הזה הרבה סקס, והרבה מלוסיה.

פעם נמנעתי מלראות סרטים עם סצינות סקס. שתי סיבות:

1. איכשהו תמיד הייתי נבוך- הרגשתי שאני מפריע לדמויות. כאילו אני מציץ אל משהו שאני לא אמור לראות.

2. סקס כידוע לכם, מוכר. ונוצרה בתוכי התחושה, שסרטים שמבוססים על סצינות הסקס שלהם, אלו סרטים שהתסריט שלהם פשוט לא היה מספיק טוב, והם הוסיפו סצינה פרובוקטיבית, בגלל שידעו שהיא תמשוך קהל.

את הסרט הזה הלכתי לראות מסיבה אחת- הפוסטר שלו. דמותה של לוסיה התנוססה בענק על הקיר של בית ציוני אמריקה, וברגע שראיתי אותה- התאהבתי.

(לא הכרזה של הסרט, אבל תמונה מתוכו ששהתה זמן מה על הדסקטופ שלי)

אני חושב שזה הסרט הראשון (סרט רגיל, לא כחול- סרטים כחולים זה עניין אחר) שלא הייתי נבוך לצפות בסצינות המין שם. (וכמו שכתבתי קודם, יש הרבה מאלה). הסיבה היא, שזו הפעם הראשונה שצפיתי בסצינה כזו, והרגשתי שאני צופה באמנות. זה לא היה סרט הולוודי מסחרי- זו באמת היתה אמנות.

אני לא אתחיל לספר בדיוק מה קורה שם בסרט, אבל אני כן רוצה לספר לכם על סצינה אחת, מרכזית:

לורנצו, הגיבור, סופר שתקוע עם הספר החדש שלו, יושב עם הסוכן שלו בבית קפה קרוב לבית שלו. הם מדברים על הספר החדש, ואז לורנצו קם לרגע, וניגש אל מכונת הסיגריות. בזמן שהוא משלשל מטבעות אל המכונה, בחורה שיושבת  לבדה בשולחן לצד המכונה, קמה אליו, ומבקשת כמה דקות מזמנו. הוא מתיישב איתה, והיא מתחילה לדבר.

קוראים לה לוסיה. היא קראה את כל הספרים שלו, והם ריגשו אותה מאוד. היא יודעת שזהו בית הקפה שהוא מבלה בו בדרך כלל, והיא יודעת שהוא גר בבית שממול, בקומה השניה. היא עוקבת אחריו כבר זמן מה. נכון שהוא לא מכיר אותה, אבל היא כבר מאוהבת בו מזמן, והיא יודעת שהם נועדו להיות ביחד.

לורנצו שותק. הוא המום.

גם לוסיה שותקת. היא אמרה את כל מה שהיה לה לומר. היא שואלת את לורנצו מה הוא חושב. בלחץ, אפילו טיפה בהיסטריה, לורנצו פותחת את חפיסת הסיגריות שכרגע קנה.

הוא קורע את החפיסה, לא פותח אותה באופן הרגיל שבו פותחים חפיסה רכה (קורעים רק רבע).  ומדליק לשניהם סיגריה. אחרי כמה שאיפות היסטריות (בכל זאת, הבחורה עוקבת אחריו, יודעת עליו הכל, ולא ממש מתכוונת להמשיך בחייה כאילו כלום) הוא קם מהשולחן, וכשהיא מפנה אליו מבט שואל, הוא אומר לה שגם הוא התאהב בה, והם יוצאים בריצה מבית הקפה.

אני יודע, כשכתבתי את זה כאן גם לי זה נשמע דביק. אבל כשרואים את הקטע הזה בסרט, זה עובד בצורה מדהימה. כלומר, הרגע הזה, שבו הגיבור מבין שקרה משהו, שהחיים שלו השתנו.הוא חזק.

אני נזכר בזה בכל פעם שאני פותח חפיסה. נטען מחדש בכל פעם בתחושה שמשהו קורה עכשיו. משהו דרמטי.

אחר כך חשבתי על זה שזו בעצם פרסומת סמויה, והיא עבדה עלי. אבל אם זו השתלת מוצר, אז זה עבד מצויין, ואין לי בעיה להכריז בקול רם שהושפעתי מזה. (בכל זאת, אנחנו מדברים רק על הצורה של חפיסת הסיגריות שלך),מה עוד, שעכשיו כשדגמתי מהסרט את התמונות למעלה, הגעתי למסקנה שאני לא בטוח בכלל שהוא מעשן קאמל. כלומר, היד מסתירה את הכתוב על החפיסה, וממה שראיתי, נדמה לי בכלל שזה סוג אחר של סיגריות. אבל זה לא חשוב בכלל.

סיימתי לעבוד באחת בלילה, והשגתי טרמפ אל ההורים. עליתי למעלה, אל הסלון הקטן שאחי סידר לעצמו בעליית הגג, ופתחתי את הטלוויזיה, לראות אם יש משהו טוב בזמן שאני מסיים את הסיגריה שלי.

זיפזפתי את דרכי אל עבר ערוץ סינמה פריים. זה של הסרטים הזרים. היה איזה סרט ספרדי שתפס לי את העין.

שעה אחרי שסיימתי לראות את הסרט, אני עדיין מתרגש ואחוז אקסטזה. זה היה לא פחות מאשר שיעור בקולנוע. או יותר נכון שיעור ב "חשבת שכבר ראית הכל, הא? אידיוט!"

למרות שהתחלתי לראות אותו רק מהאמצע, כלומר חסרה לי כל ההתחלה, הדבר שהכי מעסיק אותי כרגע הוא מאיפה אני מוצא פוסטר של הבמאי ועוד אחד של התסריטאי, כדי לתלות אותם בסלון שלי ולשים נרות מתחת לפוסטרים, ולשבת ולהעריץ אותם כל ימי חיי.

אז ככה: שמו של הסרט הוא אינטקטו. הבמאי האליל מכונה בפי כל: חואן קרלוס פרסנדילו.

הסרט מספר על מהמרים, שבמקום להמר על כסף, הם מהמרים על המזל של אנשים, כשמי שזוכה בתחרות (וכל פעם יש תחרות מוזרה יותר) מקבל את המזל שמי שהפסיד איבד. וכשאתה מאבד את המזל שלך, אתה גם די מהר מאבד את החיים שלך....

חברים, תשכחו ממטריקס. הסרט הזה מוכיח שלא צריך שום אפקטים ממוחשבים. כל מה שצריך זה יוצרים כשרוניים. נכון שהתקציר הקטנטן שלי נשמע כמו סרט ממש לא אמין, אבל ברגע שמתחילים לראות את הסרט, נכנסים לתוך העולם הזה, והכל נהיה מאוד מובן והגיוני.

ושכחתי להוסיף- מרתק ומזעזע.

ניסיתי לברר על סרטים נוספים של הבמאי, אבל מסתבר שזה הסרט הראשון שלו. אני מבטיח שאם אני אגלה שהוא מוקרן שוב בכבלים אני אודיע לכם לפני.

אולי אחרי שאני אראה אותו שוב, והפעם עם ההתחלה, אני אוכל לכתוב לכם ביקורת שלמה. כרגע זה יהיה רק להעביר את ההתלהבות האינסופית שלי. הפוסט הבא בקטגוריה החדשה של שיעורי קולנוע, יעסוק בסרט ספרדי נוסף, שהוא אחד האהובים עלי- סקס ולוסיה.