בשלב מסויים כשעובדים בהרבה חתונות, מגלים שהחלקים הייחודיים והמקוריים של הזוג הם לרוב די בנאלים ושגרתיים. אחד מהדברים האלו הוא שירי הכניסה והיציאה מהחופה. אני כבר לא מדבר על החופה עצמה, האוזניים שלי כבר מזמן לא שומעות את מה שנאמר שם. איכשהו תמיד היה לי בראש ששירי הכניסה והיציאה הם משהו שהזוג יודע ובוחר בו עוד לפני שהוא מגיע לפגישת המוזיקה עם הדיג'י. היה לי ממש מוזר לגלות זוגות שבאים אל הדיג'י ושואלים אותו מה יש לו להציע להם. מוזר, הרי זה אמור להיות כל כך שלכם...
ביום שישי, כשהחופה נגמרה ושיר היציאה החל, היתה הפעם הראשונה מזה המון המון זמן שהתרגשתי משיר היציאה. פתאום שמעתי משהו מוכר, אבל שבחיים לא הייתי חושב לשמוע אותו בחופה. כשזיהיתי את השיר, לא רק שהתלהבתי בגלל שאני אוהב אותו וזה שיר נפלא, אלא בגלל שפתאום קלטתי כמה הוא נכון לחופה.
ABSOLUTE BEGINNERS של דיוויד בואי.
פתאום שיר שלא תופס את החתונה כשיא השיאים של חיי הזוג, אלא כנקודת התחלה. מעין הודאה באשמה ש-וואלה, אנחנו לא יודעים עוד כלום, רק התחלנו.
שיר אהבה עם המון ענווה.
בכלל, יש משהו בחתונות שישי בצהריים שהוא שונה מחתונות רגילות שנעשות בערבי השבוע. איזו קלילות נעימה.
אחד הדברים שאף פעם לא הבנתי בכל החתונות שאני עובד בהם זו ההתעקשות של הזוג להישאר עד אחרי הסוף. נכון, תמיד בסוף האירוע יש את החברים הקרובים של הזוג שעוד רוקדים איתם, אבל בשלב מסויים זה נגמר, ומאותו רגע והלאה זה רק למתוח את הערב עוד ועוד. זה גם לא נעים, כי האירוע נגמר, וכל העובדים כבר מקפלים את הציוד, ואשליית הקסם של הערב נעלמת. השולחנות שעוצבו בקפידה עם המפות המתאימות והקישוטים מתגלים כדיקטים מרובעים, עובדים מתחילים לנקות את הרצפה, הציוד של הדיג'י שגם היה ייצוגי הופך לערימת ארגזים, והעמדה שלו היא בעצם דיקט מתקפל, כל כבלי החשמל שהוסתרו עד עכשיו יוצאים החוצה, הבנתם את הרעיון. והערב כבר נגמר, אבל הזוג וההורים מתעקשים להישאר ולראות את חורבות החתונה שלהם, במקום ללכת הביתה עם הזיכרון של שיאי הערב.
הלו? על ליל כלולות לא שמעתם?
לפעמים נדמה לי שהזוג ממש מפחד ללכת הביתה ולהיות ביחד, בלי כל האנשים מסביב.
ביום שלישי דיברתי על זה עם דיג'י אחד, והוא פתר לי את התעלומה.
כמובן שהחתונה ברוב המקרים היא כבר לא עניין אותנטי. הרבה זוגות לא חושבים על איך הם רוצים את החתונה שלהם, אלא על איך הם ירשימו את האחרים, איך הם יגרמו לכל החברים וקרובי המשפחה לזכור את החתונה שלהם על פני כל האחרות. והרי בסופו של דבר חתונה היא דבר כל כך תבניתי, וכל החתונות כל כך דומות.
ואז התגלה לי שיש תחרות נוספת- לא רק הייחוד של האירוע, אלא גם עד מתי הוא נמשך. זה המדד החדש של איכות החתונות- עד מתי האורחים רקדו על הרחבה. אז לא רק שהזוג רוקד גם כשהוא כבר לבד על הרחבה (תמיד יש עוד חברה טובה שלא נעים לה ללכת), אלא שהוא נשאר גם כשכולם כבר מפרקים, ואז הם מביטים על השעון כשהם יוצאים (ביחד עם העובדים שניקו) מהאולם, ומרגישים מסופקים. היא נמשכה עד ממש מאוחר החתונה שלהם. כנראה שהיא באמת היתה מוצלחת.
הדיג'י סיפר לי על דבר שקרה לו, אחרי שרעים למקצוע סיפרו לו שגם להם זה קרה: הוא נכנס לאחד מאתרי ה"מתחתנים", ונכנס לפורום שם, וראה את מה שהזוג שהוא חיתן אתמול בערב כתב.
כמובן, זו היתה החתונה הכי טובה בעולם. הקייטרינג היה מושלם, הדיג'י היה מושלם, וכו' וכו' וכו'.
ואז הוא ראה שהם כתבו שהחתונה נגמרה בשלוש בבוקר. מה שהיה לו קצת מוזר לקרוא, כי הוא זכר בבירור שהוא קיפל את הציוד שלו באחת בלילה.....
וכמובן, הדבר האחרון שלמדתי בחתונה ביום שישי- חתונה היא לא חתונה עד שלא מגיע אמבולנס לפנות את זו ששתתה ועישנה יותר מידי והקיאה והתעלפה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
