מאת: כותבת לא ידועה
תרגמה לעברית: יפעת יגר
אנחנו יושבים לארוחת הצהריים כשבתי מודיעה בפשטות שהיא ובעלה חושבת "להקים משפחה". "אנחנו עורכים סקר" היא אומרת, חצי בצחוק "את חושבת שכדאי לי ללדת ?"
"זה ישנה לך את החיים" אני עונה, שומרת בזהירות על טון טבעי.
"אני יודעת" היא אומרת, "אין יותר שינה בסוף השבוע, אין יותר חופשות ספונטניות".
אבל לא לזה התכוונתי. אני מתבוננת בבתי, מנסה להחליט מה לומר לה. אני רוצה לספר לה דברים שלעולם לא ילמדו אותם בקורס הכנה ללידה. אני רוצה להגיד לה שפצעי הלידה יחלימו, אבל המעבר לאמהות ישאיר פצע רגשי כואב כל כך שהיא תישאר פגיעה לנצח. אני שוקלת אם להזהיר אותה שהיא לעולם לא תקרא יותר עיתון בלי לשאול "מה אם זה היה הילד שלי?" שכל מטוס שיתרסק, כל בית שישרף, ירדוף אותה. שבכל פעם בה תראה תמונות של ילדים גוועים היא תשאל אם משהו יכול להיות גרוע יותר מלצפות בילדך הגוסס.
אני מתבוננת בציפורניה העשויות בקפידה ובחליפה המעוצבת וחושבת שלא משנה כמה היא מתוחכמת, האמהות תצמצם אותה לדרגה הפרימיטיבית של דובה המגינה על גוריה.
שהקריאה הדחופה "אמא!" תגרום לה לשמוט את הסופלה או הקריסטל הטוב ביותר שלה בלי להסס לרגע.
אני מרגישה שעלי להזהיר אותה שלא משנה כמה שנים היא השקיעה בקריירה, האמהות תחבל במקצועיות שלה. היא יכולה להתארגן עם סידור לילד אבל יום אחד, היא תיכנס לישיבה חשובה ותיזכר בריח המתוק של התינוק שלה. היא תזדקק לכל גרם של משמעת כדי לא לרוץ הביתה רק כדי לוודא שהתינוק שלה בסדר.
אני רוצה שבתי תדע, שהחלטות היום יום לא יהיו ענין פשוט. שבקשה של ילד בן חמש ללכת לשירותי הגברים במקדונלד'ס ולא לשירותי הנשים, תהפוך לדילמה. שממש שם בין המולת המגשים והילדים הצורחים, נושאים של עצמאות וזהות מינית ישקלו אל מול הסיכוי שפדופיל עלול לארוב בתוך תא השירותים. ולא משנה כמה היא נחושה במשרד, היא כל הזמן תבקר את עצמה כאמא.
אני מביטה בבתי הנאה ורוצה להבטיח לה שבסופו של דבר היא תשיל את הקילוגרמים המיותרים של ההריון, אבל יודעת שהיא לעולם לא תרגיש ולו דבר כלפי עצמה. שהחיים שלה, שעכשיו הם כל כך חשובים, יהיו פחות חשובים בעיניה ברגע שיהיה לה ילד. שהיא תוותר עליהם תוך רגע כדי להציל את הצאצא שלה, אבל היא תתחיל לקוות לעוד שנים – לא כדי להגשים את חלומותיה, אלא כדי לראות את ילדיה מגשימים את עצמם.
אני רוצה שהיא תדע שצלקת של ניתוח קיסרי או סימני מתיחה יהפכו לאותות כבוד. שמערכת היחסים שלה עם בעלה תשתנה, אבל לא בדרך שהיא חושבת, אני מקווה שהיא תוכל להבין כמה אפשר לאהוב גבר הרבה יותר כשהוא מחתל תינוק בעדינות או לא מהסס לשחק עם ילדו. אני חושבת שהיא צריכה לדעת שהיא תתאהב בו שוב בגלל סיבות שעכשיו היא תמצא אותן מאד לא רומנטיות.
אני רוצה שבתי תתפוס את הקשר שהיא תחוש אל נשים מהעבר, שניסו למנוע מלחמות, דעות קדומות או נהיגה בשיכרות. אני מקווה שהיא תבין למה אני יכולה לדון ברצינות ברוב הנושאים אבל הופכת בלתי שפויה באופן זמני כשאני מדברת על איום של טרור על עתיד ילדי.
אני רוצה לתאר לבתי את החדווה שבלראות את ילדך לומד לרכב על אופניים.
אני רוצה ללכוד עבורה את צחוקו המתגלגל של תינוק כשהוא נוגע לראשונה בפרווה הרכה של כלב או חתול.
אני רוצה שהיא תטעם את האושר כל כך אמיתי ופשוט כואב.
מבטה של בתי גורם לי להבין שדמעות מילאו את עיני, "לא תתחרטי על כך לעולם" אני אומרת לבסוף ואני עוברת לצידו השני של השולחן מהדקת את ידיה של בתי ומתפללת תפילה שקטה עבורה, עבורי ועבור כל הנשים שפילסו את דרכן אל המקצוע המופלא הזה, מתנת האל המבורכת הזאת – להיות אמא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
