''אנא-ערפ? ..העולם מצחיק, אז צוחקים....''

זהו סיפור אמיתי שקרה לאדם אמיתי, והאדם הזה הוא אני. הלכתי לתפוס רכבת. זה היה באפריל 1976, בקיימברידג' שבבריטניה. הקדמתי קצת לרכבת. טעיתי בלוח הזמנים שלה. הלכתי לקנות לעצמי עיתון בשביל לפתור את התשבץ, וכוס קפה וחפיסת עוגיות. התיישבתי ליד אחד השולחנות במקום. אני  רוצה שתדמיינו את התמונה הזאת. חשוב מאוד שתחרתו אותה היטב בראשכם: הנה השולחן, העיתון, כוס הקפה וחפיסת העוגיות. מולי יושב בחור, בחור רגיל לחלוטין בחליפת עסקים. נושא תיק מסמכים. לא היה שום רמז שהוא עומד לעשות משהו משונה. וזה מה שהוא עשה: הוא רכן פתאום קדימה, לקח את חפיסת העוגיות, קרע את העטיפה שלה ופתח אותה, הוציא ממנה עוגייה אחת ואכל אותה.

   עלי להודות שזה בדיוק מסוג הדברים שהבריטים מתקשים מאוד להתמודד איתם. שום דבר ברקע שלנו, בדרך גידולנו ובחינוך שקיבלנו לא מכין אותנו להתמודדות עם אדם שזה עתה גנב לנו את העוגיות לאור היום. אתם יודעים מה היה קורה אם הדבר היה מתרחש בדרום-מרכז לוס אנג'לס. תיכף ומיד היתה נשמעת ירייה, הליקופטרים היו באים, סי-אן-אן, אתם יודעים... אבל בסופו של דבר, עשיתי מה שכל אנגלי חם מזג היה עושה: ניסיתי לפתור הגדרה בתשבץ, לא  הצלחתי לעשות כלום, וחשבתי לעצמי, מה אני עושה?

   בסופו של דבר החלטתי, אין ברירה, אני פשוט חייב ללכת על זה, וניסיתי בכל כוחי להתעלם מהעובדה שבאורח פלא החפיסה כבר היתה פתוחה. לקחתי לעצמי עוגייה. חשבתי לי, זה כבר יעמיד אותו במקומו. אבל לא כך היה, כי כעבור דקה או שתיים הוא עשה זאת שוב. הוא לקח עוד עוגייה. מאחר שלא אמרתי כלום בפעם הראשונה, היה אפילו עוד יותר קשה להעלות את הנושא בפעם השנייה. "סלח לי, לא יכולתי שלא להבחין ש..." זה הרי לא עובד ככה.

   וככה חיסלנו את כל החפיסה. כשאני אומר כל החפיסה אני מתכוון לומר שאמנם היו שם רק שמונה עוגיות בערך, אבל אני הרגשתי כאילו העניין נמשך נצח. הוא לקח אחת, אני לקחתי אחת, הוא לקח אחת, אני לקחתי אחת. לבסוף, כשגמרנו את החפיסה, הוא קם והלך משם. למען הדיוק, החלפנו מבטים מלאי משמעות ואז הוא הלך משם, ואני נאנחתי אנחת רווחה ונשענתי לאחור.

   כעבור רגע או שניים נכנסה הרכבת לתחנה, ואני לגמתי את שארית הקפה שלי, קמתי, לקחתי את העיתון, ומתחת לעיתון היו העוגיות שלי. הדבר האהוב עלי בסיפור הזה הוא התחושה שאיפשהו באנגליה מסתובב לו בעשרים וחמש השנים האחרונות בחור רגיל לחלוטין עם אותו סיפור בדיוק, רק שחסר לו הפּאנְץ' לַיין.