לטיסה שלה באולם הנוסעים גדול של שדה תעופה.
מאחר והייתה אמורה להמתין זמן ממושך, היא החליטה לקנות ספר, כדי להעביר את הזמן.
היא קנתה גם חבילה של עוגיות.
אחרי שקנתה התיישבה האישה בכורסה בחדר האח"מים של שדה-התעופה לנוח מעט ולקרוא בשקט.
לצד הכורסה הייתה חבילת העוגיות וגבר שישב לו בכורסה הסמוכה וקרא את הירחון שבידו.
כשלקחה האישה את העוגייה הראשונה, הגבר לקח גם אחת, זה הכעיס אותה אבל היא לא אמרה דבר ורק חשבה לעצמה: "איזו התנהגות, במצב אחר הייתי נותנת לו מכות על החוצפה".
על כל עוגייה שהיא לקחה, הגבר לקח אחת גם הוא.
זה ממש הכעיס אותה, אבל היא לא רצתה לעורר מהומה.
כשנותרה רק עוגייה אחרונה, היא חשבה: "אהה מה הגבר המעצבן יעשה כעת?"
ואז, הגבר לקח את העוגייה האחרונה, חילק אותה לשני חלקים שווים ומסר לה חצי.
באמת! זה היה כבר ממש מוגזם!
היא הייתה ממש מרוגזת.
היא קמה במהירות רבה, אספה בכעס מופגן את הספר שלה ואת שאר חפציה ויציאה בזריזות לעבר אולם הנוסעים.
כאשר היא ישבה כבר במושב שלה במטוס, היא חיפשה בארנק שלה את השפתון ולהפתעתה חבילת העוגיות הייתה שם. מלאה. סגורה.
היא הרגישה כ"כ רע, היא הבינה כמה טעתה.
היא שכחה לגמרי שהעוגיות שלה היו בכלל בארנק.
הגבר הזר התחלק אתה בעוגיות שלו בלי שום כעס או מרירות, בשעה שהיא כ"כ כעסה במחשבה שהיא מתחלקת בעוגיות שלה איתו. וכעת אין שום אפשרות להסביר את עצמה...או להתנצל.
מוסר-השכל של הסיפור
יש ארבעה דברים שאי-אפשר לתקן:
האבן...לאחר שנזרקה.
המילה...לאחר שנאמרה!
ההזדמנות...אחרי שהחומצה.
הזמן...לאחר שעבר ונעלם.
לי הסיפור הזה עשה משהו, מקווה שגם לכם..
הוא גם נורא הזכיר לי מקרה מעט דומה שהיה לי, רק לא עם עוגיות, אלא עם תיק... איזו פאדיחה זו!
נראה לי שבקרוב, יש מצב שיותר מאוחר היום, אני הולך לסגור את הבלוג למספר קוראים בלבד. אז מי שמעוננין להיות בין מספר הקוראים האלה מוזמן (אני עדין לא בטוח איך עושים את זה..).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
