''אנא-ערפ? ..העולם מצחיק, אז צוחקים....''

לפני שנים רבות חי אדם חכם ולו ארבעה בנים, בוקר אחד החליט האב כי עליו ללמד את בניו שיעור חשוב לחיים, הוא זימן אותם אליו והורה להם ללכת לחפש עץ אגסים מיוחד שנמצא רחוק מאוד מביתם. בכדי לבצע את המשימה כפי שרצה האב היה עליהם לעמוד בשני תנאים:

"אסור לכם לצאת אל המסע יחדיו ורק כאשר יחזור הבן ראשון יצא למסע הבן השני, כשיחזור השני יצא השלישי וכן הלאה".

הבן הראשון הלך בחורף,

הבן השני באביב,

השלישי בקיץ

והרביעי בסתיו. 

כשחזר הבן הרביעי ממסעו, זימן אותם האב אליו על מנת שיוכלו לתאר בפניו את העץ..

הבן הראשון אמר שהעץ היה מכוער, כפוף, ועקום.

הבן השני אמר שהעץ היה מלא בניצנים ירוקים ונראה מלא תקווה.

הבן השלישי לא הסכים לא עם הראשון ולא עם השני, הוא אמר שהעץ היה בשיא פריחתו, מלא בניחוחות מתוקים ובעיניו היה העץ הדבר הכי מלא הוד והדר שראה אי פעם.

הבן הרביעי אמר שהעץ לא היה מכוער לא מלא בניצנים ולא בשיא פריחתו, העץ היה מלא בפרי בשל, מלא חיים והגשמה.

לרגע חשבו האחים כי כל אחד מהם הגיע לעץ אחר, אך אביהם העמיד אותם על טעותם, "כולכם ראיתם את אותו עץ אגס, ואכן כולכם צודקים" שלחתי אתכם בעונות שונות על מנת שתלמדו כי אין להתרשם ולשפוט עץ או אדם על פי עונה אחת. המהות הפנימית של חייכם, שהיא הנאה, שמחה ואהבה תוכל להימדד רק בסופם, כשכל העונות יסתיימו. אם תתייאשו בחורף תפסידו את התקווה של האביב, את יופיו של הקיץ ואת ההגשמה של הסתיו.

מוסר השכל:

  אל תתנו לכאב של עונה אחת להרוס את השמחה של כל השאר. אל תשפטו את החיים על פי עונה אחת קשה. תתמידו דרך הקושי ותקופות טובות יבואו במוקדם או במאוחר.

לפני עשרים שנה נהגתי מונית לפרנסתי.
כשהגעתי בשעה 2:30 לפנות בוקר לכתובת שנמסרה לי, הבניין כולו היה! חשוך למעט אור חיוור שבקע מדירה בקומת הקרקע. בנסיבות כאלו, נהגים רבים היו מפעילים את הצופר פעם או פעמיים, ממתינים כדקה ואז מסתלקים מן המקום. אבל אני, שבחיי נתקלתי בהרבה אנשים מסכנים, שתלויים בנהגי מוניות כאמצעי! תעבורה ממקום למקום, נהגתי בדרך כלל ביתר סבלנות. רק במקרים שהרחתי סכנה, הייתי נמנע מלגשת אל הדלת ולצלצל בפעמון ולהודיע על בואי. הרבה פעמים היו אלה אנשים מבוגרים או חולים שנזקקו לעזרתי בנשיאת תיק. ניגשתי אל הדלת בקומת הקרקע ונקשתי עליה קלות. "רק רגעעעע" שמעתי קול שברירי ומבוגר עונה לי. נשמעה גרירה של חפץ כבד על הרצפה, ולאחר הפוגה קלה נפתחה הדלת. אשה קטנה, בערך בשנות ה-80 לחייה, עמדה מולי בפתח. היא היתה לבושה בחליפה מהודרת ובכובע מפואר מקובע לראש בסיכה נוצצת, כמו כשגברת בשנת 1940 היתה מתגנדרת לכבוד יציאה לקולנוע.. לצידה, על הרצפה, עמדה מזוודת פלסטיק. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. הרהיטים היו מכוסים כולם ביריעות בד. לא היה כל שעון על הקיר, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון. באחת הפינות עמד ! ארגז גדול מלא בתמונות ובכלי זכוכית.
"האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית?" שאלה האשה . הרמתי את המזוודה, והושטתי לה את זרועי השניה כדי לעזור לה. כשהגענו אל המונית היא מסרה לי את הכתובת אליה היא רוצה להגיע והודתה לי מאד על כמה אני אדיב ונעים. "אה, שטויות.." אמרתי לה, "זו הדרך בה אני נוהג עם כל! לקוחותיי מנסה שכולם יהיו מרוצים.." ואז היא פנתה אלי וביקשה: "האם תהיה מוכן לנסוע לכתובת שנתתי לך דרך מרכז העיר?" אני קצת התפלאתי ואמרתי לה: "זו לא הדרך הקצרה ביותר, את יודעת. " והיא ענתה לי "לא נורא, לא אכפת לי לשלם את המחיר. אני לא ממהרת לשום מקום. אני בדרך למעון לחול! ים סופניים ." הצצתי בה דרך המראה, עיניה נצצו כשדיברה. "אין לי כל קרובי משפחה בחיים. הרופאים אומרים שלא נותר לי עוד הרבה לחיות". דבריה מאד נגעו ללבי. שלחתי את ידי אל המונה וכיביתי אותו. "בואי, תגידי לי, באיזו דרך היית רוצה שאסע?"

במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבנין בו עבדה פעם בצעירותה כנערת מעלית. אחר כך נסענו דרך! השכונה בה היא ובעלה קנו את ביתם הראשון וגרו בה בשנים הראשונות לנישואיהם. אחר כך היא ביקשה ממני לעצור ליד ! מחסן רהיטים, שפעם בעבר הרחוק היה אולם ריקודים בו היא נהגה לצאת לרקוד בסופי שבוע. לפעמים היתה מבקשת ממני להאט או לעצור ליד בנין זה או אחר, והיתה יושבת שקטה, נועצת מבט בחשיכה. כאשר הסתמנו קרני הזריחה הראשונות היא אמרה: "עייפתי. ! עכשיו בוא ניסע לכתובת שנתתי לך." נסענו לשם בדממה, עד שהגענו. היה זה בניין נמוך, כמו מעון לזקנים, עם שביל שנכנס! עד לפתח בניין הקבלה. שני אחים יצאו לקראתנו, וקיבלו את פנינו. נראה היה שהם המתינו לנו. פתחתי את תא המטען והוצאתי את

  מזוודתה. האשה כבר היתה ישובה בכסא גלגלים. "כמה כסף אני חייבת לך?" שאלה אותי, כשהיא מחטטת בתוך תיק היד שלה. "שום דבר" עניתי. "מה פתאום! זו הפרנסה שלך" היא מחתה. "יהיו נוסעים אחרים שמהם אתפרנס" עניתי לה. כמעט בלי לחשוב ! התכופפתי לעברה ונתתי לה חיבוק. היא נאחזה בי חזק. " נתת לגברת זקנה כמה רגעים של נחת.. תודה לך.." היא אמרה. לחצתי את ידה, ונפניתי לעבר המונית. מאחוריי – נסגרה הדלת. הקול שנשמע היה קול לא רק של סגירת דלת, אלא של סגירת! חיים.
לא יכולתי לעבוד עוד באותה משמרת... סתם שוטטתי ברחובות ללא מטרה. לא הצלחתי להוציא את הגברת הזקנה מראשי. מה היה! קורה לו היו שולחים אליה מהתחנה נהג עצבני וחסר סבלנות? מה היה קורה לו הייתי! אני נותן ציפצוף אחד קצר ואחר כך מסתלק מן המקום?
במחשבה לאחור, אני חושב שבכל ימי חיי לא עשיתי מעשה טוב או חשוב יותר מן החסד האחרון הזה שעשיתי עם הגברת. מקובל עלינו לחשוב שכל חיינו סובבים סביב הרגעים הגדולים שלנו. אבל הרגעים הגדולים באמת תופסים אותך לפעמים במצבים הכי לא צפויים..
יש אנשים שאף פעם לא יזכרו מה אמרת להם או איך אמרת את זה ,

 אבל הם אף פעם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש...