לא יודעת אם זו תקופה

לא יודעת אם זה לתמיד.

אבל להגיד לעצמי, זה סתם יום חרא, סתם יום רע,זה כבר לא תופס.

כי כל יום הפך להיות כזה.

אולי הלחץ,

חוסר בזמן לעצמי ולהכל.

עייפות מתמדת.

מצברוח רע..

הבצפר הזה... הוא מדכא.

משעמם.

יאאלה, שיגיע החופש. הכל יהיה בסדר אז.

אהה, והייתי שוב אלצה, הרופאה..

הפעם לא רק שהיא אמרה שאני חייבת דיאטה,

היא שלחה אותי לדיאטנית ואמרה שאני צריכה לעבוד קשה.

דאאםםם אני אוהבת לאכול. אבל באמת נהייה לי תחת שמן..-=/

לה'ת בינתיים:]

עעההעעעע איזה לחץץץ!!!!!!

לא יכולה לראות משבצות יותר!

מה אפשר לכתוב ביום כזה?

היום הכי קשה בשנה אני חושבת.

יום הכי עצוב.

היום שלך.

היום שבו אמא לא מפסיקה לבכות..

איזה אדם היית,

מפוצץ באהבה בכמויות שקשה לתאר,

ככה אמא אומרת,

דבר אחד אני זוכרת ממך,

היית נכנס לבית וצועק שנבוא לחבק את דוד יהודה, י'ודה של הילדים.

ואז מוציא איזה משהו טעים מהכיס ונותן לנו.

זהו.

פלאשבאק אחד.

ואת היום בו נהרגת. נרצחת.

מה עשינו לפני, ציירנו, בתמימות,

החיילים שנכנסו במפתיע, שלי, בתור ילדה בת 5,

ניראו כמו דתיים לבושים מוזר,

אמא שרצה למקום בו אמרו לה שנפצעת,

ומיכל שקיבלה את הבשורה בזמן שהייתה איתנו והתחילה לצעוק בחוץ ולבקש עזרה..

ההלוויה, הבית שהתמלא אנשים עצובים..

לחשוב איך היה ניראה הכל אם זה לא היה קורה,

כמה הכל היה משתנה.

סמי לא היה בוכה בפסח, תמיד כשמעבירים את הצלחת מעל הראשים,

ואתה, הראש החסר,

היינו יותר אנשים בטיולים המשפחתיים,

אמא לא הייתה בוכה כשהיא רואה את החבר החדש של אשתך,

הבנים שלך, היו ניראים ומתנהגים אחרת.

הכל היה יכול להיות שונה.

קשה לשמוע סיפורים עליך,

קשה לראות את אמא בוכה וכל כך כואבת.

קשה להסתכל באלבום תמונות שעיצבנו לך, אני ואמא,

ולראות ילד כל כך יפה, כל כך חי..

כשהייתי קטנה, במשך הרבה זמן המשאלה היחידה שלי ביום ההולדת,

כשעוצמים עיניים ומכבים את הנרות הייתה שיבוא המשייח,

כי ידעתי שאם הוא יבוא, הכל יהיה טוב.

אתה תחזור.

לאט לאט הבנתי.. שזה קצת יותר קשה משזה נשמע.

פעם האמנתי ואני עדיין מאמינה,

שאת האנשים הטובים ביותר הוא לוקח אליו,

כי החיים פה, הם עלובים מדי בשבילם,

לא מגיע להם לחיות פה, מגיע להם הרבה יותר טוב, ליידך.

המלאכים שלך.

תמיד אזכור אותך.

ותמיד אוהב.

טיול שנתי?

היה אדיר.

נהנתי מכל רגע.

אפילו מהרגע הזה שלשנייה חשבתי שבאמת מעיפים אותי מהטיול.

חוויות בלי סוף. היה כיף.

אחרי זה, יומולדתתתת:]

אז בבוקר היומולדת שלי ירדנו להר הרצל,

אבי שכטר קנה לי עוגההה

אחח איזה מלך.

בערב ירדנו לעיר,

אני לא אגיד שלא נהנתי רוב הזמן,

אבל אני כן קצת מאוכזבת מעצמי על מה שקרה...

קצת הרבה...

למחרת,

הלכתי לבקר את סבא ..

היה קשה..

קשה לראות את כל כך אהוב

אדם כל כך חזק

לא מצליח אפילו לקום.

כשהבנים שלו,

שהוא היה זה שתמך בהם במשך כל השנים האלה,

ועזר להם בכל צרה שהייתה,

עכשיו הם צריכים להיות אלה שסוחבים אותו על כיסא גלגלים...

לראות את הפרצוף המתאמץ להראות שלא כואב לך.. ושאתה יכול ללכת.

גם עליכם אני כועסת.

הכי כועסת.

בכל מקרה,

מחר יומולדת למנדלה,

ועוד יומיים לאמא:]

מזל טוב!!!

שייגמר כבר השבוע הזה, ניראה לי זה השבוע הכי מעייף שהיה לי בחיים.

אנלא מפסיקה לישון...