למעמקי הבלונד!

הבוקר חשבתי על פוסט אחרבכלל.

אני תמיד חושבת על פוסטים וגם מנסחת אבל אז אני מתעלצת לכתוב, ואם כבר אני שוחכת את הניסוח הנכון..

בקיצור הפוסט הזה היה אמור להראות בכלל ככה:

"היום כשנסעתי על האופניים (אגב, זה היה ריענון נפלא.) ראיתי איש שואב את העלים מהמדרכה.

פחחחחחח

איש שואב עלים מהמדרכה.

תחשבו על זה!

ובנתיים... מה קורה בנתיים במקום אחר בעולם?

טוב, נכון שיש גם איש שעושה ג'קוזי.

אבל לשאוב עלים זו באמת דוגמא מצוינת למשהו מאוד לא מועיל לעשות!"

וכו' וכו'.

אוי אני רק מתחמקת מהעיקר, באמת עדיף שלא לחשוב על זה.

אז הורידו את הפרדס! כרתו אותו. בטח יבנו שם שכונה חדשה. ידעתי שהיום הזה יגיע! קיוותי שידחה וידחה, אך הוא תמיד נשאר כצל מאיים. האמת ש10 שנים זה יחסית הרבה זמן בשביל תאוות הנדל"ן. 10 שנים היה לי פרדס. ועכשיו אין! ואין שורות. ואין תפוזים! ממש כאילו מישהו מת, או עזב, לתמיד. אני אדחיק כדי לא להגיע להכרה ולהשלכות, כי אז יהיה לי רע.

לפחות ניצלתי אותו קצת. הכנתי קצת מיץ, ואפילו תפוזים מסוכרים בפעולה עם החניכים, וגם נשענו על הגזע פעם.

וכל המחנות שלנו! מחנה 'התפוז'! היתה לנו מגילת חוקים שכזו, שכולם חתמו עליה, ונדנדה וענף לכל אחד - ה'חדר' של כל אחד.

זה הכי מצער. איך כל הימים היפים ברחו. הימים שחיכינו ל4 אחר הצהריים כדי לרוץ לדפוק בדלת של השכנים וללכת למחנה.

לעולם לא נוכל לשוב אליהם. הם פשוט ברחו.

אבל אפשר לספר!

פעם אני וניר היינו קטנים והלכנו בפרדס. והלכנו והכלנו. ואז פתאום הגענו לכביש! איך התלהבנו...

כשרצינו לחזור איבדנו את דרכנו. היתה צומת שבילים ובצד אחד ארגזים.

אני אמרתי שבאנו מהצד של הארגזים והוא אמר שבאנו מהצד השני (או להיפך, זה לא באמת משנה).

עמדנו והתווכחנו :)

אני לא זוכרת את ההמשך אבל העיקר הוא שבסוף הגענו הביתה!

האמת היא שבכלל אין לי זכות להתלונן. גם אני גרה על פרדס ז"ל. השכונה שלנו היא בקצה. וזה כל הכיף שלה. בקרוב כבר לא יהיה לה טעם או ריח.

בקרוב אנשים אחרים יגורו בקצה, ליד הפרדס.

יום אחד גם הם יתאבלו על כך שלקחו להם את הפרדס.

אוי אוי, פרדס חנה שלי : (

מה יהיה איתך?

לאן עכשיו אוכל לברוח כשעצוב או כשרע?

ולזיכרון מתוק תמונה מהקיץ שעבר:

ועוד אחת