בלוג מבולגן

26.11.17:

"

אז זהו, אחרי הרבה מאוד לחץ ובלאגן אני על המטוס.

המסע התחיל.

זה כל כך הזוי ומשוגע.

ניו יורק?

זה כמה שכאב לי. מ1 עד לטוס לניו יורק.. בואו נגיד שאם נסא היו מוציאים טיסות לחלל אולי גם את זה הייתי שוקלת.

אז כן זה בא ממקום ממש ממש כואב,

רצון לברוח אבל גם רצון להרגיש עצמאות.

להרגיש שאני יכולה, שאני מסוגלת. גם לבד.

לצאת חזקה יותר ועצמאית יותר.

להעצים את עצמי, להיות אני בזכותי ולדרוך במקומות חדשים גם בזכותי.

אז גם נפשית אני מקווה לדרוך במקומות חדשים, לנער את הכל לנקות את הראש ולהנות מעצמי בעצמי.

פשוט לחזור חזקה יותר לארץ.

"

11.11.17:

אלו המילים שכתבתי לעצמי ברגעים הראשונים על המטוס.

ברחתי. הייתי צריכה לברוח, זה היה שבוע שהיה מסע שלם בשבילי. מסע פנימי מלא ברגשות.

ועשיתי את זה.

עשיתי את זה לגמרי בעצמי. הצלחתי. הוכחתי לעצמי את כל הדברים שרציתי להוכיח לעצמי.

לקחתי את עצמי והטסתי את עצמי רחוק רחוק למקום גדול גדול. 

אני יכולה, הנה גם לבד להביא את עצמי למקומות חדשים. והמהלך הפיזי הזה לגמרי משתקף במלואו לפן הנפשי, גם נפשית אני ורק אני יכולה לקחת את עצמי למקומות חדשים.

אבל מה, זה לא קל. זה לא פשוט. 

ונחשו מה?

כל פעם שאני קצת מצליחה, יש לי כמה צביטות שכאלו בלב.

שמבין שצריך לעבור ומבין שצריך להתקדם.. והעובדות האלו כואבות לו, ומעין משחררות דמעות חומציות שפשוט שורפות לי מבפנים.

את הכרטיסים לטיסה הזמנתי עם המילים של השיר runaway של linkin park, גם בהמראה הם ליוו אותי.

I wanna run away
Never say goodbye
I wanna know the truth
Instead of wondering why
I wanna know the answers
No more lies
I wanna shut the door
And open up my mind

אז החזקתי את המזוודה ואת הדרכון, יחד עם הכיסוי החדש שקיבלתי מחן ואושרית וכל כך חימם לי את הלב,

ממש חום כזה של הנה, אפשר גם אחרת, מישהו אחר שולח לי את אהבתו וברכתו לדרך החדשה.

ועם המזוודות והדרכון אני מרגישה את runaway, וגם בערב הראשון כשהגעתי לטיימס סקוור ונעמדתי לבדי מול כל האורות הגדולים ובין המון האנשים שהיו שם.

והנה, התחלתי להרגיש שעשיתי את זה. ברחתי! הגעתי לניו יורק! הבאתי את עצמי לאנשהו, עשיתי את זה. 

יצאתי מה"קומפורט זון" הזה של להיות מרוחה שם ברצפה יחד עם מה שנשאר ממני. טבעתי. בעצב ובדמעות שפשוט לא הצלחתי לשחרר.

ובכללי, זה לא היה עניין של מה וכך בשבילי להגיע לארץ חדשה, למקום חדש וכל כך רחוק, שאני לא מכירה והוא כל כך גדול.. לגמרי לבד.

אני שמחה שעשיתי את זה.

מאושרת.

גאה בעצמי. מתגאה בעצמי.

וזה לא קורה הרבה, אני מרבה לכעוס על עצמי, לפקפק בעצמי, להתהות בנכונות ההחלטות שלי..

אבל הפעם.. סוף סוף הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. עשיתי משהו בשביל עצמי. לגמרי בשביל עצמי.

והיי,

אני פאקינג חיה עם עצמי, בסופו של דבר ובמיוחד בזמנים האלו הכי מרגישים את זה, אני זה ההתחלה ואני זה הסוף. 

אני חיה את החיים האלה, החיים שלי. וסוף סוף אני עושה משהו בשבילי. ממש גורמת לעצמי לטפל בעצמי. לפתוח את הראש, את העיניים להרים קצת את הראש.

את הנחיתה בניו יורק ועוד רגעים רבים אחריו, למעשה השיר המרכזי שליווה אותי בטיול, במסע הזה היה shake it out של florence+the the machines.

המילים..כל המילים שלו נגעו בצורה כל כך מדויקת במצב שלי ובמהות אליה כיוונתי את הטיול הזה.

המטרות שלי היו לנער מעלי את ההרגשה והמצב בו הייתי,

לנער את כל הכובד העצב והמחשבות שהטביעו אותי ולא נתנו לי אוויר,

רציתי להתנקות, להרגיש קצת, להכיל דברים חדשים,

להתחיל משהו חדש.

רציתי לדעת שאני זאת שעושה צעד ומביאה את עצמי למקום חדש ולראות דברים חדשים ואהבתי את העובדה שזה קורה בזכותי.

אז כל החדש הזה ביחד עם הלבד נועדו לחזק את תחושת המסוגלות הזו,

להכניס חוויות חדשות ללב שאני זאת שנוכחת בהם. להרגיש שנשאר בי משהו.

Regrets collect like old friends
Here to relive your darkest moments
I can see no way, I can see no way
And all of the ghouls come out to play

And every demon wants his pound of flesh
But I like to keep some things to myself
I like to keep my issues drawn
It's always darkest before the dawn

כבר בערב השני, שהיה למעשה היום הראשון הממשי של הטיול חזרתי להוסאל ולני הבחור מהקבלה הציע לי לצאת למסיבה שיש התארגנות של קבוצה די גדולה של אנשים מההוסטל שהולכים אליה.

ואני עם המון לחצים והתלבטויות..

רק הגעתי, עוד לא השתחררתי נפשית בשביל לצאת אשכרה למסיבה, שלא נדבר שמי ישמע איזה טיפוס מסיבות אני..

ומה ללבוש, ואני אהיה לגמרי לבד, ואיך הולכים למסיבה לבד? ואם אני ארצה לחזור, איך אחזור? ומאוחר בלילה ואם יהיה מסוכן?

ובכלל הייתי נורא בספק אם אני אהיה מסוגלת להנות במקום כזה, עם כל הסטטוס שלי שהגעתי איתו  שהוא כל כך עצוב ובודד והמחשבה על מסיבה נראית רחוקה שנות אור ממני.

אחרי טיפול פסיכולגי עם עצמי, ועם נטע שממש תמכה ברעיון (הודיתי לה המון אחר כך) החלטתי ללכת.

והלב.. ואוו כמה שהא דפק. כמה שהייתי בלחץ. רעדתי.

אבל ידעתי עם עצמי שזה בדיוק למה שזה צריך לקרות. זה מה שאני צריכה ואלה חלק מהמטרות.

להקשות על עצמי, לאתגר את עצמי. לעשות את מה שלא קל. ולהצליח אחר כך.

כשהנעתי את עצמי ללכת וגם שהגעתי לשם המשכתי לשמוע בראש את המילים של השיר, ששוב דיברו אלי ואל המצב שלי.

נתתי להם לחלחל, לגעת, להצירב לי בלב.

 And I've been a fool and I've been blind
I can never leave the past behind
I can see no way, I can see no way
I'm always dragging that horse around

All of his questions, such a mournful sound
Tonight I'm gonna bury that horse in the ground
So I like to keep my issues drawn
But it's always darkest before the dawn

Shake it out, shake it out, shake it out, shake it out, ooh whoa
Shake it out, shake it out, shake it out, shake it out, ooh whoa
And it's hard to dance with a devil on your back
So shake him off, oh whoa

ירדתי ללובי בהוסטל, נקודת המפגש לפני היציאה למסיבה וכבר פגשתי כמה בנות ופתאום נוצרה התחברות עם אנשים.

הרגשתי לא לבד, הרגשתי שיש לי עם מי להיות, הרגשתי קצת חום.

וואו איזה כייף שהכרתי אותן.

היו את 2 הבנות הקוריאניות ג'וי ומיה שגרה עכשיו בקנדה. מיה הייתה כל כך מקסימה וחברותית ופשוט נעים וכייף לדבר איתה.

אחר כך או בעצם תוך כדי פגשתי את סם, מקנדה שהייתה גם לבד. כבר יש חיבור אוטומטי של הזדהות. והיתה גם את מארי מברזיל שגם הגיעה לבד.

אז יצאנו למסיבה, היינו שלישייה אני סם ומארי שאמרנו שנשמור אחת על השניה ונשאר ביחד, והיינו עדין קרובות ובחברותה עם שתי הקוראניות הנוספות.

היה לי קשה להשתחרר בהתחלה אבל בזכות החברה והאיפוס העצמי שניסיתי לעשות הצלחתי להנות. ממש נהניתי.

גם שם עבר לי בראש המילים של השיר ואיך קשה לרקוד with devil on your back , so shake him off .

וזה מה שהחלטתי לעשות, להיות אקטיבית ולנער מעצמי את כל הדברים השליליים שהיו  לי על הגב ועל הלב, את כל המחשבות, הרגשות, את מיכאל.

וזאת הייתה טבילת האש שלי למעשה הערב הזה. שבירת הקרח. 

הייתי בחברה טובה והצלחתי כל כך להנות מהערב הזה, לרקוד לצחוק ולהשתחרר.. לקפוץ,  לעשות שטויות, לצחוק ובאמת להנות.

And I am done with my graceless heart
So tonight I'm gonna cut it out and then restart
'Cause I like to keep my issues drawn
It's always darkest before the dawn

לזה כיוונתי כל הטיול, לריסטרט הזה.

להביא את עצמי ממצב עגום ונוראי של graceless

למצב שאני משחררת, משתחררת, מנערת וחזורת אחרי ריסטרט.

אז עשיתי הרבה ריסטרטים במסע הזה.

הזמנת הכרטיסי טיסה, הנחיתה, המסיבה.. כל רגע בעצם היה רגע של לשחרר לטובת הכלה של דברים חדשים.

גם בסוף הטיול שחזרתי נחתתי עם המילים האלו באוזניים. מעין הבטחה לעצמי.

התחברתי עם 2 אנשים מקסימים מהחדר שלי, קרלוס ממקסיקו ונאצ'ו מצ'ילה.

אוי כמה קסם! שניהם גייז חמודים ומקסימים כל אחד בצורה שלו..

קרלוס פשוט גיי אולטימטיבי עם דיבור, גישה, הדרמה הנכונה אבל בצורה מקסימה וחיננית.

נאצ'ו איש מוכשר בטירוף, מעצב גרפי שעובד על פרויקט של ספר ילדים עם דמויות שהוא מכין ומחלק מדבקות,סיכות ותמונות מודפסות שלהם. קיבלתי גם מקבץ שכזה עם הקדשה :)

גם עם מיה בהמשך התחברנו מאוד ויצאנו כולנו וזה היה מקסים.

הקסים אותי להכיר אנשים ממקומות שונים בעולם, זה כל כך מרתק מעניין ומיוחד. היה לי כייף שהצלחתי להנות מזה ולדבר עם אנשים ולא להסגר במעטפת של בדידות ואנטי.

עוד דבר שריגש והעצים אותי בכל ההכרויות עם האנשים בטיול הוא שעדיין רואים אותי.

אני עוד קיימת. זה חלק מההוכחה לזה.

בין כל האנשים והכל הרקע הצליחו לראות אותי.  ראו אותי, דיברו איתי,שמעו אותי, צחקו איתי, בילו איתי.. התחברו איתי. 

אני. קלי. הייתי משהו, אני משהו. אני מישהו, שרואים שומעים ומתחברים. אז זה אומר שאני קיימת, שבכל זאת נשאר בי משהו. הנה מצאו אותו.

והעובדה הזאת מרגשת אותי כי אני יצאתי לכל הזה עם הרגשה של כלום, ממש הייתי כלום. לפחות ככה הרגשתי.

הרגשתי שלא נשאר ממני כלום, שאני לא מרגישה כלום.. שאני צל של עצמי.. צל שקוף בדמות של אדם.

הייתה לי עוד דמות שמאוד בנתה לי את עוצמת הטיול הזה. עומר, עומר פורס.

איזה בנאדם.

כמו מלאך שהגיע לבקר אותי באמצע הדרך, ככה באמצע החיים ולכוונן אותי לנתיב הנכון. כמה שמחתי שהכרתי אותו ושהוא נכנס לתמונה.

מה זה נכנס לתמונה, הבנאדם נכנס לי לחיים ונכנס לי ללב.

איזה חיבור, הכימיה איתו פשוט מיידית, כל כך כייף ומצחיק לדבר איתו ופשוט גורם לזרוח קצת להיות סביבו. הוא כייפי זורם ומגניב, ויש בו את הדבר הזה שאני כל כך מעריכה באנשים, הרוח שטות-ילד לעד הזאת. אנשים עם ניצוץ של חיים בעיניים.

כחלק מהכיוונונים וההחזרה למסלול שקיבלתי מהבנאדם הזה, קיבלתי המלצה מדהימה לספר שקניתי כשביקרנו בצ'לסי מרקט.

לד"ר סוס מסתבר יש ספרים עם תובנות מדהימות על היכולת לחשוב ולהסתכל על דברים בצורה חיובית יותר.

אז קניתי את oh, the places you'll go!

שבדומה לshake it out הרגשתי את האופן המצמרר בו המילים כל כך מתחברות לסיטואציה שלי בצורה מדויקת מאוד.

הספר מדבר על היכולת שלי לצאת ולהגיע למקומות חדשים, בדיוק כמו שעשיתי.

מדבר על לבד, על להתמודד, ובאופן כללי על זה שאני זאת שתקח את עצמי למקומות חדשים, ואני זאת שיכולה להביא את עצמי למקומות הטובים.

סיימתי את הטיול שהשורות האלה רצות לי בראש , ואני מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי אותן לעיתים תכופות בשבוע האחרון כמעין בוסט אופטימיות ותזכורת אישית למה שאני מסוגלת לעשות.

you have brains in your head.
you have feet in your shoes.
you can steer yourself
any direction you choose.
you're in your own, and you know what you know.
and YOU are the guy who'll decide where to go.

אני לא יודעת אם זה הזיכרון שלי שלוקה בבעיות קלות, אבל כל הניו יורק הזה מתחבר לפאזל מעומעם בלב ובראש.

יש את ההתחלה, יש את הסוף ובין לבין זה כמו חתיכות פאזל שהשלימו רגעים ורגשות, והובילו לתובנות וחיבור של כל המחשבות.

היו האנשים, היה את עומר, היה ללכת לאיבוד, היה לצחוק, מסיבות, לשתות, ללכת המון, סנטרל פארק, לשכב עם לני,אורות ונוף מרהיב של העיר, להאכיל סנאי, לצלם, אוכל מגניב, ושוב סנטרל פארק.

היו גם רגשות,

היה את ההתחברות,חברותיות, ביחד, חום, ניצוץ של האופציה שניתן להתאהב שוב, בדידות, עצב, תסכול, אובדן ואבדות,הנאה,שינוי,התנסות בחדש,התפאלות,התגשות, לחץ, שמחה, פחד, חדש.. והמון דברים שקשה לתמלל.

כל דבר בערך היה סערת רגשות פנימית. היה גם קצת סערת רגשות חיצונית כמו לשכב עם לני שהיה מאוד מוזר, מלחץ, מוטל בספק.. 

משהו שלא חשבתי שאני אעשה וגם לאחר שקרה לה הייתי בטוחה אם זה עשה לי טוב או לא, אם היה עדיף שלא היה קורה..

כי מה לעשות. זה מוזר. לא הייתי במקום ובעצם קשה לדעת מתי כן תהיה במקום אבל הראש שלי הגוף שלי והכל בערך לא באמת היה שם.

על זה אני כבר יכולה לחפור בנפרד. בשורה התחתונה מנסה להגיד לעצמי שהכל למען החוויה, לאסוף חוויות בדרך ולהנות מזה שהן קיימות.

אז אני שבוע אחרי.

שבוע בארץ. אחרי כל הטירוף הזה.

מערבולת הרגשות עדין נוטה לצוץ.

ההיי כבר קצת ירד, אבל השאיר לי שילדה חזקה יותר.

הייתי כלום שטס לניו יורק,

חזרתי קלי.

ואני מסוגלת להרים את הראש עכשיו. אני מסוגלת להביט קדימה, לרצות להביט קדימה.

קודם לא ראיתי שיש בכלל קדימה, ראיתי רק את הרצפה.

אחרי ששם היה כל כך אינטנסיבי ומלא בתוכן ובעשייה פתאום עכשיו שחזרתי מתחילים לצוץ להם חזרה הרגעים של הלבד.

הרגעים הריקים האלה, הבודדים. זה מנסה לשאוב אותי ולפרקים טיפה מצליח.. אני יודעת שאני צריכה בעצמי לגרום שהחללים האלו יתמלאו אבל עדיין אני מרגישה את הבדידות שמגיע הסוף שבוע, והדמעות לפעמים יוצאות קצת. עכשיו הן יוצאות.

אז אני עוד עצובה, ועדין לא קל ופשוט לי. אבל אני בנאדם חזק יותר שעצוב לו. אני יכולה לזקוף את הגב שיוצאת דמעה.

אני עשיתי משהו מדהים.

אני הוכחתי לעצמי שאני יכולה, ופשוט עשיתי את זה.

אני מזכירה ואזכיר את זה לעצמי כל הזמן.

אני בעצמי. אני יכולה לגרום לדברים לקרות. אני יכולה לקחת את עצמי קדימה. אני יכולה להנות לבד. האושר והכייף שלא לא תלויים באף גורם אחר.

אני, בזכותי.

ואני מזכירה לעצמי את המילים של השיר שהיו כהבטחה לעצמי, ואת המילים של ד"ר סוס על היותי הקובעת על המקומות אליהם אגיע.

ואני מקווה להמשיך לפעול ולעשות דברים שיגדילו ויעצימו אותי, ימלאו אותי ויהיו אני.

אני צריכה להיות אני, ולמצוא את כל הדברים שאפשר לעשות שהם אני.

הזכרתי לעצמי שאני קיימת.