והפעם אולי בסימן קצת שונה. מדהים איך זה שכל פעם כשאני מתחיל להקליד הכיסונים של העיניים שלי מתמלאים באותו נוזל מלוח. אבל זה נשאר שם ולא יורד. נספג חזרה פנימה וגואה, הולך וחוזר, כמעט כמוני- נעלם ומופיע מחדש, מהבהב לסירוגין. אולי זה המקום הזה שאני מרשה לעצמי להתחבר אליו בצורה כל כך טבעית ולא ברורה. אולי זה העבר, אולי ההווה ואולי בכלל מה שצופן העתיד פה. ובעצם, מה אני מאחל למקום הזה אני שואל את עצמי.  השאלה הזאת מאוד מעסיקה אותי לאחרונה. אני עובר על הרשימות שטיפחתי בקפידה ופיזרתי פה מסביב- אבני דרך אמיתיות ונוכח לראות כל-כך הרבה יומנים שנסגרו, אנשים שנעלמו ואינם עוד, מילים שלא נאמרות יותר. מישהו אמר לי פעם שלאנשים יש נטייה להתקדם ואני תוהה ביני לבין עצמי- האם מה שאני עושה כאן זאת דריכה במקום. אבל אני לא חושב. אני מרגיש שאני רץ בזמן  ויחד עם זאת מחזיק ביד תיק קטן מלא בהמון מילים טובות שפשוט קשה לי להיפרד מהן.

התקופה האחרונה הייתה דיי סוערת מבחינתי. קורה המון מצד אחד ומצד שני זה מטפטף-לאט. אני מסכים שיש בזה מן הקסם, אני מסכים עם זה שלעיתים יש לי נטייה לנסות ולרוץ לפני שאני בודק אם זה בכלל אפשרי אבל זה הטבע (לפחות שלי). ובעניין אחר- קצת עצוב לי. עצוב כי לא באמת הספקתי לגעת השנה במספיק אנשים כמו שרציתי מצד אחד ומצד שני גיליתי לא מעט אנשים שמרגישים כמוני בהמון מקרים. וכשמייחסים לזה אדם מסוים, אז דיברתי לפני כמה  וכמה פוסטים על הדוכס, אמנם לא קראתי לו בשם הזה אבל אני חושב שמהיום זה הכינוי שידבק בו. לפעמים אני קצת כועס על עצמי שאני מגיע לדינמיקות מסוימות. אבל הכעס הזה מתפוגג כשהצד השני לא עוצר וממשיך לכיוון "המשולש" שבסוף הטיילת ביפו הישנה. זה כמעט כמו בטיטניק, בכל המובנים. מלפנים, אל הים, רוח מרשרשת בין בקבוקי שיער שכבר הספקתי לטפח היטב ומאחור בחור מקסים שלא האמנתי שאמצא שמחזיק במותניים כדי שלא אפול.

מאז לפני שנה שנפגשנו אבל לא באמת נפגשנו, כבר כתבתי שהוא הספיק לא מעט- יצא לסיבוב הופעות בחו"ל, וחזר, ונסע שוב ולאחרונה עושה רושם שההתכתבות בינינו ובכלל- כל הקשר הלא ברור הזה מתהדק למרות אילוצים מסוימים. לפעמים אני חושב, מה הסיכוי שאמצא עוד אחד כמוני, אבל לא חושב מספיק על מה עם מישהו ימצא אחד שאני כמוהו? כשחושבים על זה- זה סוג של מרתק. כמעט בלתי אפשרי מצד אחד ומצד שני הכול ניראה ומרגיש פתאום כל-כך קרוב כשהוא כותב את זה בשורה אחת קטנה שנשמעת כמו "איזה כיף לקרוא את המכתבים שלך! זה תמיד סיפור קטן, הרבה יותר מהודעה מהירה שאנשים מודרניים ו "ממהרים" יכולים לסחוט (לסחות?) מעצמם. סוף סוף מצאתי מישהו שלא מתקמצן בתיאורים חטופים מחייו. כלומר אני לא לבד."

ופתאום אפשר שהמילה "לבד" מהדהדת ונשמעת קצת יותר רחוק. אולי הבזק קטן שנראה למרחוק מעבר לבניין המגדלור שחותם את הטיילת.

ובחזרה לשנה הזאת- אז באמת שאין לי יותר מדי בקשות. אולי שכבר תגיע [השנה (ואולי לא רק היא)], שאנשים יהיו קצת יותר קלים ולא קשים כמו בזלת. האדישות הזאת, היא קשה לי כמו שלא הייתה לי קשה מעולם. הרבה אנשים טובים באמצע הדרך (כי זה מאוד חשוב), קצת יציבות (כי יציבות חשובה לא פחות), עוד טיפה של יצירתיות (כי מה לעשות- באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה), הרבה ירח (כי ירח מלא יכול להיות דבר כה נפלא) ומזג אוויר קצת פחות הרסני (אמנם פיגמנטים הוא לא ה-דבר שניחנתי בו, אבל בואו נודה על האמת- כוויות דרגה שלוש זה ממני והלאה).

עד כאן פוסט סיכום שנה. היא הייתה טובה, ומי ייתן והבאה תהיה טובה אף יותר.

בהזדמנות זו והיות ולא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לעדכן בצורה כזאת- תודה רבה ושוב תודה ענקית לכולם על האוזן הקשבת- ברגעים קשים קצת יותר וברגעים שקצת פחות והלוואי ותתחדש עלינו שנה מלאה בדברים (רשאים להמיר ב-ג') טובים.. ורק טובים.