הבטחתי לעצמי לפחות עדכון אחד בחודש. אם לא בשביל מי שמתעניין לפחות בשביל עצמי. אני חושב שיש משהו מאוד חשוב בתיעוד הקטן הזה שמייצג סוג של תהליך, כזה שאפשר לראות החל מהרגע הראשון בו התחלתי לכתוב ועד היום. לפעמים עדיין קצת קשה להתנתק רגשית ממה שהיה כי הכל דיי מתועד בפרטי פרטים אבל עדיין, גם כשחוזרים קצת אחורה ומגלים את השינוי החיוך עולה כל פעם מחדש. וזה יפה בעני. לפרקים כיניתי עצמי בשלל מילים "יפות", היום זה קצת פחות רלוונטי. אני חושב שהגישה שלי להגדרת דברים, וכל מה שנספח לעניין "מהו דבר" מאוד עוזרת לי להתרחק מהמון דברים לא רלוונטיים, להשאיר אותם מחוץ למסלול כדי שלא יפריעו בדרך.

הסמסטר האחרון עבר בהצלחה, הציונים זורמים ו80+ מעולם לא נראה טוב יותר. ולמרות הכל קשה לי להצביע על הנאה. ויש להפריד כאן הפרדה מוחלטת בין התפתחות ולמידה מהנאה, צרופה ככל שתהיה. אולי מעט יומרני להגיד (לפחות בשלב הזה) אבל כן ציפיתי ליהנות מהמסלול על תחומיו השונים. זה לא קרה ואם להגיד את האמת נחלתי אכזבה וצביטה קטנה בלב. כולי תקווה שההמשך יהיה קצת יותר מהנה.

אני מרגיש לפעמים שקצת איבדתי אחיזה במקום הקטן והאישי לא אישי הזה שלימים היה בעבורי בית מקדש אמיתי. כזה שמגיעים אליו בשעות קשות ובשעות מלאות התרוממות נפש, בשעות של תסכול, של חרדה ובשעות לא שעות שונות כאלה ואחרות (מגיע לבלוג הזה כלכך הרבה יותר). אולי ההרגשה הזאת מגיעה מהסיבה שאני פה כבר הרבה פחות משהייתי בעבר. אני כותב הרבה פחות, מצליח לרגש את עצמי הרבה פחות ובעיקר אוהב הרבה פחות. את מקומה של האהבה תפסה לה ביקורת דיי גדולה על המון דברים שמתרחשים מסביב כל הזמן.

במסגרת ההתנדבות שלי אני מבקר וחונך תלמידי תיכון, חיטבת ביניים ובתי ספר יסודי בעלי בעיות רפואיות כרוניות. מדהים כמה ילדים יש שם בחוץ שצמאים לעזרה ומדהים כמה מילה אחת טובה יכולה לעשות את היום שלהם כלכך אחר. זה מפתיע ומרגש אותי כל פעם מחדש. במסגרת ההתנדבות הזאת הכרתי שלושה תלמידים מקסימים ומתוקים שנמצאים במעגל חיים כמעט פסיכוטי. כואב לי על כל פעם שאני מגיע ובאותה הנשימה אני כלכך שמח שהתמזל מזלי להגיע לאותם בתים ועד כמה שזה הרבה בעבורי ובעבורם זה אף פעם לא יהיה מספיק.

ובנושא לא אחר לחלוטין- בשבוע הבא מתחיל הסמסטר השני. לא השארתי יותר מדי זנבות. מאמר אחרון לקריאה ועוד בחינה אחת ודיי. סבב הבחינות הזה היה מלחיץ יותר מהבחינות עצמן וזה ממש לא מוצא חן בעני. מצחיק, רובו הלא מבוטל של הסטודנטים מתחיל תמיד שבוע שלם לפניי. וכשאלה באים ושואלים בסיומו של יום ראשון לסמסטר איך היה אצלי- זה תמיד על משקל "אעדכן בשבוע הבא, בנתיים אתם מוזמנים לקפה מחר בבוקר. יש אחלה עוגיות מהמאפיה ליד הבית."

ואם אתם צריכים מפה, כדי לדעת איך להגיע- תבקשו ממנו... הוא כבר מוכן איתה ביד.

אמרו לי פעם- "תמיד משאיר סימני שאלה- אם לא בטקסט אז בתמונה."

והריי לכם.

שבת שלום!