תקשיב לעצמך. עוד רגע עובר ואתה כבר משתגע. אם עד היום מה שהחזיק אותך היה הקצה האחד היום גם הוא כבר מנותק. ואם לא לגמרי, עומד על חוט השיערה. כרעי תרנגולת. לא היה ולא יהיה מונח שיכל לנסח זאת בצורה בהירה יותר. אמרתי, קוהרנטיות מובטחת ואתה מסתכל מסביב וכל מה שאתה מצליח לראות הן אותן המילים שזרעת במו ידיך זרוקות על אם הדרך. מביט סביב ולא מצליח להבין האם הן מרכיבות משמעות חדשה.

ספק תרגום- בגוף.

ספק דבר-מה.

בעבר היו טוענים לכתר. אותן אבנים בורקות דרכן ראיתי בעבר החליפו עורם. הן עושות זאת לעיתים תכופות לאחרונה. לעיתים עוטות שכבת פייטים ולעיתים קטיפה שחורה מהאיכותיות ביותר. כאלה שלא ניתן לראות דרכן שום החזר אור. הוא אמר-  כך תוכלו לזהות את האיכותיות ביותר. ממש כמו תאורת קרווג'יו אלגנטית מונח בכל דרך אפשרית, כאשר על דגלו חרט גמישות חסרת פשרות.

אולי גם אני צריך לחרוט על הדגל הפרטי שלי את אותו הדבר.

ואולי אני פשוט צריך לחרוט, משהו.

בהזדמנות הראשונה- לבטח יהיה הרבה יותר מאתגר ומושך מאשר הלא כלום.

לפרקים זה מרגיש מאוד נכון. בימים טובים. בימים קצת פחות אפשר לראות רק עד הסכר ששוכן למרגלות ההר שמשתקף מבעד לחלון בחדר הזה שלא ידע אדם מזה תקופה דיי ארוכה. נחמד לראות. לפעמים. לפעמים עדיף להשאר תחת מסך הערפל הזה.  לפעמים דווקא האור הוא יצור אנוכי ומתעתע.  אני מסתכל מסביב והקירות פה מביטים בי חוורי פנים. כאילו מתביישים בשמי. שואלים את עצמם כלכך הרבה שאלות אודות אותו הריק. זה כמו לעמוד על דוכן הנאשמים כשאין לך באמת ראיות מוצקות. אתה עומד, והם שופטים, ואתה עומד. ביננו הם יודעים הכל. הם רואים הכל.

לפעמים אני חושב לעצמי- אם אחד מהם היה יכול- הכל יכול היה להראות כלכך אחרת.