כבר שבועיים מאד העידכון האחרון.. ואפשר להגיד שאני מאבד קצת עניין..

פעם, בהתחלה, היה קסם סביב כל המנגנון הזה, או שזה היה אותו קסם, או שחיפשתי להיתלות במשהו חדש.

האובססיה הזאת של להתעסק במשהו כלכך הרבה וכל הזמן, משאיר אותך בסוף חסר תוכן מצד אחד, מצד שני ממלא אותך באנרגיות מחדש..

שובר אותך לחלוטין ורק אז אתה מיתמלא מחדש, כמו שני תירכובות של חומרים כימים שונים, שכשהם באים במגע יוצרים פיצוץ.. כמו סטיקלייט, ירוק, בוהק, שרק כשנישבר בעצם מתחיל ליפעול.

חצי השנה האחרונה, ואני כבר לא יכול ליספור את הפעמים מרוב שאמרתי את המשפט הזה, הייתה תחילתו של משהו חדש בשבילי.. המון מהכל, מכל דבר קצת, ולפעמים יותר, ואפילו מידי..

וכל פעם שוברים עוד סטיק, מניחים בשוליי הדרך כדי לא ללכת לאיבוד.. אבל בסופו של דבר זה הריי רק עניין של זמן עד שהחומרים כבר ייאבדו מהאפקט.. והאור ייחלש לו, לאט, לאט, ולא משנה כבר כמה חזק וכמה מהר תנער אותו.. כמה זריז שלא תיהיה,

ואז אתה נותר לבדך, בחושך, עם מקל סטיקלייט ירוק בוהק אחרון..

ורגע לפני שאתה שובר אותו, אתה מתחיל לחשוב על הצעד הבא שלך..

*רעש של משהו מתרסק*

ואז הוא פתאום כבר זה שמוביל.. ואתה המובל,

אתה זה שפתאום תלוי בו

והוא כבר לא תלוי בך..

כי אתה את שלך עשית,

שברת אותו,

וגרמת לשני החומרים הכימים להתאחד

וליצור תירכובת חדשה של חומר חדש שאמנם מעט מסרטן אם עושים בו שימוש לא נכון...

אבל על תופעות הלוואי נדבר בפוסט אחר.

לילה טוב, ומואר ; )

ארטיסט.