כיביתי את האור בבית, ונבהלתי מהחושך שאני כל כך אוהב.

פחד עמוק כזה, פחד אמיתי, פחד שאפשר להתגבר עליו רק אם מדליקים את האור או מתחילים לשיר שיר אהוב בקולי קולות. 

היום מצאתי דברים שכתבתי פעם על עצמי, ניתוח עצמי בשקל.  והיום זה ממשיך, סגירות מעגל.    דבר אחד לא השתנה, שאיפה האנרגיה הזאת מגורמים חיצוניים, אני ריק אבל ברגע שאני שומע או רואה את "זה" , אני פורץ באש יוקדת שוב. כמו ציפור החול, בלתי ניתן להשמדה, אגדתי, ללא מעצורים וללא מכשולים אפילו השקר שאופף את חיי באופן קבוע מתמוגג כאן.  

מי אני בעצם, מניין העוצמות האלה והאם הן משרתות מטרה כלשהי חוץ מלגלות לי את עצמי, וכן אני לא מכיר את עצמי, העובדה הזאת הפכה מזמן ליותר מסתם משפט שחוק של אנשים שמחפשים דרך לבלוט, ואולי אני אחד מהאנשים האלה, האנשים החלולים.  תודה אתגר , תודה על ההגדרה המדוייקת.

מה אני רוצה, גם כן שאלה חשובה, עוד מעט אני אראה את זה שוב, ועוד פעם אני אהיה אותה הציפור, כל כך שונה מעצמי לפעמים, כל כך כועס, לא כועס, רותח, זועם על האי צדק בעולם, ההפך הגמור מדחף התאבדות זה דחף לחיות, לחיות ולרצוח.  את הזעם אפשר לתעל רק לנקמה או לנקמה בעצמך או לנקמה באחרים.   אולי בשביל זה אני עושה את מה שאני עושה. בגלל זה אני חושב שזה נכון להמשיך, ואני אמשיך.

כל כך חד, כל כך נכון ואמיתי אבל רק לרגע היחיד הזה , להרגשת ההתרוממות הזאת שכל כך פרטית, כל כך עדינה, שברירית ונדיפה, שכל מחשבה כל סטייה כל אטום של חלקיק מוחי שיפעל בצורה שונה עלול לסיים אותה בצורה דראסטית ולהפוך אותה לזכרון בלתי נתפס "על מה הוא לעזאזל חשב כשבהוא כתב את זה?!!?"   אנשים יתהו, הם לא יבינו ואני לא אבין אותם. 

הלוואי ויכולתי להעביר לך את ההרגשה הזאת, זאת שירת הנשמה שהופכת למילים על צג מחשב. פשוט ככה, הגוף שלי לא שותף בזה חוץ מהעניין הפעוט של ההקלדה, מין כוח שהוא לא שלי, ששוכן בתוכי ומשתחרר כשהוא רוצה, זה יכול לקרות באמצע היום , הלילה, הצהריים, עבודה או לימודים.

אני משרת אותו ככלי עם הפריווילגיה לחיים לפעמים.

ואני אחתוך ואשרוף את הכל, אשמיד את כולם כדי להוציא את האמת לאור, שום דבר לא יעצור בדרכי להגיד את מה שאני רוצה להגיד. זאת התמצית של ההובלה, ההנהגה, ללכת כל כך מהר לכיוון משהו עד שאתה לא צריך לדחוף אותו. הוא פשוט יפול מהעוצמה של השנאה שאתה מכוון אליו.  עוד סוג של הרגשה פרטית בלתי מובנת.  היתי נותן הכל כדי לדעת האם אני היחיד שמרגיש כך לפעמים.

לא יכול להסתכל לשם, לא יכול אבל חייב.

ומרגע שזה נחתם אף אחד כבר לא יוכל להוסיף לזה כלום... לטוב ולרע.