מצחיק, רק היום שמתי לב שכבר הגענו לאוגוסט, והחודשים ברשימה למטה, יוני ויולי, עדיין לא מחוקים..

מרגיש כאילו המקום הפך למין בית רפאים כל שהו שלא עודכן כבר שנים אם מסתכלים על העבר הגדוש.

מלחמה בצפון, והנה קטע שכתבתי..

עפר ואפר:

וימותו בנייך בתוכך,

עפר ואפר יהיו הם לרגליך,

אותם גידלת באהבה,

וכעת רק שקט להם ושלווה.

כי יידעו שאת דמם לך נתנו,

ואותך בכל ליבם אהבו,

את עצמם הקריבו למענך,

טוהר ואהבה בשביל דור המשך,

נשקו לך אהבה, בכל ליבם,

בין המסוק והטנק נתנו נשמתם,

באוויר באדמה וגם בים,

לך היו הם בנים אך כעת הם אינם.

עד מתי תבכי, עד מתי תדעי עוד צער,

כאבך הבלתי נישכך שלא ידע מנוח.

תמיד ייזכר, תמיד יעלה ויירבוץ בגרונך הדקיק.

מכביד על ליבך המצולק, שנושא בו עוד כאבים רבים.

לא קל לו, אח לא אומר חדל, ממשיך, פועם, ועוזר עוד כוח.

כי  יודע שביום מן הימים יוכל לנוח, ולא ייספוג ולו עוד חלל נוסף.

אמיץ וחזק, ממש כמוך, כי יודעת אָת את אשר צופן בליבו,

את כל אשר נתן לך, ולכל עמו..

מסתובבת פה תחושה כללית של "אתה לא נותן מעצמך מספיק בשביל ה"מאמץ המלחמתי" אותו מזכירים כל הזמן..

הם לוחמים שם למעלה, ואתה לא, ולמרות שאני ממש לא מוכשר לזה מבחינה מקצועית.. (משהו כמו לנסות ולגדל כרם ענבים בסיביר..)  עדיין שורה אצלי אותה תחושה שמסרבת ורוצה לתת עוד, להרגיש, ולחוש את מה שהם מרגישים ועושים במקום מסוכן הרבה יותר.

דיי לרכות הזאת, דיי לחיבוקים והנשיקות, דיי למעטפת הכלכך נעימה, לקול הרך, ולשיגרה, כל הורוד הזה מכניס אותך לאופורייה שהכל טוב, ומיכאן נובע רצון וצורך לישבור אותו באגרסיביות, בכוח, עם צליל של מתכת חדה ברקע, כזה שצורם באזניים, וגורם לכל השיערות בגוף להשתולל.

טוב, אני מניח שזה הזמן להתחיל להמשיך.. כמות הדפים החדשים שפתחתי לאחרונה עולה על כל דמיון, אני עוד אפשוט רגל בקצב הזה..

שיהיה סוף שבוע מצויין.

ארטיסט.