עייף, עייף ומלא, רוויו עד שבא לי להקיא. מעצמי, ורק מעצמי.

החצי שנה האחרונה, וכל הזמן אני אומר ומתחיל באותה השורה, כל פעם החצי שנה הזאת, רודפת אותי, ואני מרגיש כמו עכבר שחתול רעב חושק בבשרו הרך, וכל פעם אני מצליח להימלט מיזה, כל פעם יש בדרך, משהו אחר שמסיח את אותו חתול מלהתרכז בי. רק בי, וניראה, פתאום, שלא משנה מה אעשה החתול הזה תמיד יישב לי על הזנב, ויחכה, ואולי זה אני שבכלל צריך לצאת ולהגיד את שלי, להפוך את שרשרת החיים הזאת על פיה, ולהראות לציויליזצייה שכל מה שקורה הוא לא אחר מאשר מובן מאליו מטופש שאנשים מאמינים בו מיתוך קיבעון מושרש וחסר כל בסיס.

ואולי זה אני ששוב מדבר שטויות, ומרוב דיבורים השתיקה חונקת אותי. אבל זה מה שכייף בה, לפחות לא ניראים ככה טיפשים בפני הכלל..

מצד אחד לישתוק, ומצד שני, לחייך ולהנהן בראש, כמו הכלב המרגיז ההוא שיושב על הדשבורט ברכב של השכנה מלמעלה. כלכך מת, כלכך חסר עמדה, סטטי, משעמם, שטחי, רדוד ואומלל. מעורר רחמים. וכל זה בתוך בובה אחת שנמצאת שם, כי שם הניחו אותה, כי זה הייעוד שלה, זה התפקיד שלה.. לשבת, במקום אחד, שלפעמים לוהט, ולפעמים קר כקרח, אבל היא שם, ביום, בליל, בחושך, ובשמש, פשוט יושבת שם, ובכל קפיצה מזיזה את ראשה לחיוב ולשלילה, באקראיות מוחלטת.

"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים" וכששמעתי אותו אומר את זה, התחשק לי לקחת את הצלחת פסטרמה שהוא ביקש שאחד החיילים בפלוגה יביא לו, ולימרוח אותה על החיוך המחוצף שלו. יש אנשים שאני פשוט לא יכול להבין איפה היו כשהטקט חולק, וגם אם הם היו בבית הכנסת באותו רגע, זה לא נחשב. מצווה שמיצווה, מה זה שווה אם הבנאדם לא יודע לכבד את החבר שלו, רעות! איפה היא? וכבוד לאנשים אחרים. כמה שזה הרגיז אותי באותו רגע, אבל התאפקתי. הרמתי עליו גבה, והמשכתי לכיוון האוטובוס..

ביום שישי בצהריים ישבתי עם חברים במסעדה הקבועה.. "תמול שלשום", נחמד, לא גראנדיוזי, קטן, משפחתי כזה, יש שם אחה של סלטים וכריכי גבינה, חמישה אנשים, בהרכב שלא ניראה מיזה שנתיים בערך, ועשה לי כייף ליראות אותם שוב, והוא כזה שטותניק ומצחיק, ואחד רציני, אינטלקטואל, שני סדירניקים חמודים מחייל החינוך והנוער, ואחת, מקסימה שהאמת לא ממש יצא לי להכיר לעומק. מדהים איך שכל אחד מספר בעניין את מה שקורה לו, ומתעניין במקביל במה שקורה אצל אחרים. כאילו שלזה נועדנו, לחלוק אינפורמצייה לא שמישה ולא ייעילה אחד עם השני. מבוי סתום.

ולא הכל הולך? אז כל אחד מתקפל בזמנו הפנוי, האחד אחרי רבע שעה, השני אחרי 20 דקות, ואז הוא מציע לי שאבוא לבקר בדירה החדשה ששכר במרכז העיר.. דרך לא דרך, המון חתולים, המון בלוני גז, אבל הדירה בהחלט חמודה. אני לא יכול להגיד שלא הייתי רוצה לגור באחת כזאת בעצמי, יחד עם שותף, או שותפה, או לבד עם עצמי וחורפן חמוד שיבוא לישון סביב הצוואר שלי כשאני הולך לישון, יש בנשימה שלהם משהו מרגיע.

פרחים, גם בלטפל בהם יש משהו לא פחות מרגיע. תמיד רציתי שיהיה לי נרקיס משלי, היו לי פעם כמה, בגינה, אהבתי אותם מאוד, והיה להם ריח מאוד טוב, אהבתי ליקרוא לעצמי כל הזמן נרקיס, וכששאלו אותי.. "נרקיס? למה נרקיס?" הייתי עונה בגאווה, "מלך הביצה!" דבר מדהים, בתוך כלום. ואולי זה בגלל שככה הרגשתי כשהייתי קטן, משהו בתוך ערימה של כלום, יהלום בתוך עירמת אבנים סתמית. ויכול להיות גם שסתם השלתי את עצמי, וזה לא שזה ממש משנה..

הזמן דוחק,

צריך להחליט

אני לא טוב בהחלטות

ואני בכלל לא אוהב להחליט.

אוסטרליה?

קבע?

פסיכומטרי?

בגרויות?

טיול?

כסף?

ניוזילנד?

אמא?

אבא?

אני?

הוא?

בנים?

היא?

בנות?

עבודה?

לימודים?