מצחיק איך פתאום כולם הופכים להיות היועצים שלך מהמדרגה הראשונה, וכל זה בשביל שלאיזה דגנרט שחושב עצמו גנרל במילואים יהיה נוח.

אני לא הולך להתגנב לחדר של עצמי, זה מטופש! ואז מה אם יש לי פה כניסה פרטית?! אני לא הולך להשתמש בה לצרכים כאלה.

אבסורד. להתגנב לחדר של עצמי, לקום בבוקר, וסתם בשם התמימות להתלבש ולהכנס בחזרה מהכניסה הראשית?

איפה אנחנו חיים?

כל החיים שלה היא חיה בשקר אחד גדול.

נחש ערמומי כי החיים אילצו אותה להיות כזאת.

הוא אילץ אותה.

הוא אוהב שמשקרים לו,

וזה כניראה עושה לו את זה.

הוא בעצמו משקר.

אני לא הולך להיות חלק מהמשחק הילדותי המטופש וה"מענג" הזה.

מצחיק. אני מרגיש אורח בבית של עצמי.

ואולי לא ככה זה צריך להיות.

"תידפוק בדלת לפני שאתה ניכנס, זה מפחיד" - הוא התרגל לחיות לבד.-

ככה זה כל פעם כשאני חוזר מהצבא אחרי שבוע מתיש.

לפעמים אפילו "למה אתה לא מתקשר אליי?" באמצע השבוע.

"הזנחת אותי"

ועכשיו בואו נהיה רציניים. אני בצבא, ובקושי שיש לי זמן לנשום.

חוצמיזה, איפה החמימות הזאת שהוא אמור להקרין? דאגה, אהבה,

הוא אף פעם לא ידע לעשות את זה. ואף פעם הוא גם לא יידע.

נתתי לו מספיק הזדמנויות.

כולם נתנו לו.

כל הזמן רק לתת. מספיק.

עצוב, מאכזב, לגדול עם אחד כזה שלא יודע לתת מעצמו בטבעיות אלא בצביעות. וזה לא שזה חסר לי.

אולי כן במקום כל שהו אבל התרגלתי.

אבל מיילא. עצוב עוד יותר ללמוד לחיות עם זה, דבר שהופך לשיגרה מקבל פרופורציות שונות, ולא משנה עד כמה חשוב הוא יהיה.

לומדים לחיות בלי הורים אם צריך. מכוח המציאות.

"מה שלא הורג מכשל".  ועל זה אני אומר..  מה שלא הורג, סתם כואב.

לפעמים היא יודעת לכשל אותך, כמו ששום דבר אחר לא יודע לעשות.

עריכה1: טוב, אז אני מחפש מקום לישון בו.. רק הלילה... יש פה למישהו מקום במיטה? אני לא תופס הרבה מקום :\ קטן, קומפקטי.