הכל כלכך שביר פתאום, מחוספס. עץ אלון עתיק שזועק זעקתו בחשאי.       את מה שמרגיש יוכלו לחוש רק הציפורים  בצמרותיו  הגבוהות,  והרוח.       הרוח הנושקת שאחזה בחוזקה בעבר את ענפיו הצעירים והזקים  כעת

      נחתכת,  נחרצת  למרגלות גזע מסוּקס ויציב, עתיק  וותיק גם יחד. שלא

      משאיר ספק. בבסיסו הבשרני נחפרה לה דלת קטנה, כמו צהר קטן, כמו

      חיים חדשים. היססתי  לרגע, גם הוא היה חד ומושחז, והרוח  ששרקה,

      רק הגבירה והעמיקה את סקרנותי. מה יש שם, מה שם מסתתר. לפתע,

      התעוררתי  משנתי,  יום  שטוף שמש -  שקרניה  חודרות מבעד לתריסים.

      המצעים,מצעי סאטן חלקלקים בצבע קרם ואפרסק ליטפו את ירכיי בעונג,       ורעש  המים שבקע  מהמקלחת  היה  מזמין, גם הדלת שהייתה פתוחה

      למחצה. עירום כביום היולדי התקדמתי לאיטי  ורעש המים התגבר.ניחוח

      השמפו שהביאה עימה, הציף את חדרי ודירתי, ותוך כדי פסיעותיי רק הלך,       התגבר, וכבש את כולי. פתחתי  את הדלת בעדינות, ואילו היא כבר עטופה

      במגבת. "לא יכולת לחכות הא?" שאלה וחייכה אליי. טיפות המים שהחליקו

      מגופה התייבשו,וריח  קרם הגוף הציף את נחיריי ואני נופל תחת קיסמו וריחו

      המענג.עמדתי בפתח הדלת עם סיגריה בפה בעוד זיפים הדגישו את סנתרי.

      "אז מה? הולכת לעבודה?" - שתיקה,  היא  שלחה אלי מבט מחוייך ומסקרן.

      כאילו היה שם משהו שלא  ראתה  מעולם,  הביטה  בפליאה,  הרימה  גבה,

      סקרה  את  גופי  דקה  שניראתה  כנצח,  וחייכה.  קפצתי  בזריזות למקלחת

      וכעבור מספר דקות שמעתי את דלת הכניסה ניסגרת.

      יצאתי החוצה לעבר הפרוזדור והסתכלתי מבעד לחלון. משהו היה מוזר שם, לא רגיל,

      בכל אותו הבוקר. הבטתי מטה אל הכניסה של הבית, שם עמד רכב לבן, ארוך, ובעוד היא

      יוצאת החוצה, דלת הרכב ניפתחת. יוצא מישם בחור גבוהה לבוש שחורים, היא מביטה

      אל על ומנופפת לשלום.. תימסור ד"ש לידין!" צעקה ונכנסה לרכב. מאז לא ניראו

      עוד  עקבותיה,  חיפשתיה  בכל מקום אפשרי, כמו משוגע. מצעי הסאטן המשיכו להחליק

      מעליי מאז בכל בוקר, ובכל יום אני מציץ לכיוון המקלחת מקווה לשמוע את המים קולחים,

      מנסה להיזכר בריח השמפו שלה אוחז באוויר הדליל שבדירתי, שהפכה עם הזמן לרייקה

      מאז יותר ויותר. נעלמה וניבלעה לי, וסקרנות שאוחזת, שעולה על גדותיה ומציפה ולא נותת

      מנוח. כך  נופפה לי  לשלום, עם הליפסטיק האדום והתיק השחור המפוייט. ניסחפתי עמוק

      אל  תוך  אותו  הבית. למזלי  מצאתי  את הדרך  חזרה  והאוויר  הצפוף הקשה על הנשימה.

      העומק  שבציוץ  הציפורים הידהד, שוב ושוב, ואילו צעדיי, ניבלעו בתוך יער עתיק וישן

      נושן. שבו הרוח, היא בסך הכל עוד אורחת,

      אורחת כבוד שמפלסת את דרכה בחטף,

      ובלא מפריע ומלטפת כל עץ, וענף.