"מאז שהתגייסת שאלו אותך מה תרצה לעשות אחרי הצבא, היה לך מספיק זמן לשאלות הללו אתה לא חושב?"

יכול להיות, אפילו דיי הגיוני.

היו לי שלוש שנים שלמות לחשוב על זה, כניראה שהעדפתי להתכחש לעובדה שבסופו של דבר גם שלושת השנים הללו יגיעו אל סופן.

"אתה חושב שאתה מוכן לעשות צעדים שהולכים להשפיע על המשך החיים שלך בצורה כלכך משמעותית?"

אני לא חושב שזה עניין של מוכן או לא.. כי גם אם אני לא מוכן, זה לא שאפשר להחזיר את כל הזמן הזה לאחור, לשבת, ולשבור את הראש על "נו, מה באמת אעשה אחרי שאסיים את שלושת הנשים הבאות" אני חושב שיש בזה משהו מקבע.. משהו שלא נותן להמשיך ולצעוד למקומות חדשים, משהו שמשאיר אותך עם שאלה כבדה, יכול להיות שלא רציתי להתעמת עם הסוגייה הזאת בשלב המוקדם ההוא של השרות.

"עד כמה הצבא עזר לך להכיר את עצמך? אם בכלל..?"

אוהו, הוא עזר לי מאוד.

אני חושב שהצבא גרם לי להכיר צדדים מאוד מעניינים שלא הייתי מכיר אילולי הייתי מתגייס ועובר את המסלול הממש לא פשוט שעברתי במהלך כל השרות הסדיר. בין אם להבין באמת כמה אני מוכן להקריב מעצמי בשביל דברים שאני אוהב, בין אם לראות עד כמה אני באמת בחור עקשן, ורגיש, ובעל כושר שיכנוע מטורף..

"אם הייתי אומרת לך, מנה שלוש תכונות שהצבא גרם לך להבין שאתה לא אוהב בעצמך, מה היית אומר?"

שלוש? יש הרבה יותר משלוש אבל אציין רק אחת.. אני חושב שעצם העובדה שאני לא אוהב להתווכח עם אנשים שאני מפקד עליהם, ורוצה את הכל "כאן ועכשיו" בלי הסברים מיותרים כי אני צודק, ואני יודע שאני צודק, וגם הם יודעים את זה.. אני חושב שאילולי התכונה הזאת השרות שלי היה הרבה יותר משמעותי וקל. מרפקים מעולם לא היה הצד החזק שלי, פשוט כי אני בחור ביישן ורגיש.. חסרה בי אסרטיביות, ואמרו לי את זה פעם.

"אז איך אתה מסכם שלוש שנים של שרות סדיר?"

אני חושב שהכרתי בעצמי פרטים מעניינים בשלושת השנים הללו... התחלתי באוקטובר 2003, הגעתי לבקו"מ, מישם לניצנים לטירונות של חודש, לאחר מיכן קורס ייסוד בן ארבעה חודשים בחיל התקשוב, ולאחריו, שנתיים שלמות בגדוד מיוחד במינו, שמעטים החילונים שבאמת שרדו בו.. זה פשוט להיות יוצא דופן, אחד חילוני טהור, בין שש-מאות חיילים דתיים וכשרים למהדרין. לא היה פשוט, או קל, או שום דבר שמתחרז עם זה..  אני מודה, אבל אני גם חושב שעצם העובדה הזו היא שחיזקה אותי, ונתנה לי המון כלים אותם אני יכול להבטיח שאקח איתי הלאה אל האזרחות. ואני מודה על כל יום שהיה לי בתוך אותה יחידה מיוחדת. הקושי הופך לפרט שולי בנקודה בה הוא הופך לאתגר מהותי. וכאן בדיוק מתחיל הכיף, השרות האמיתי. ליבחון את עצמך, עד גבול היכולת. כבש שחור בין אלפי כבשים לבנות וטהורות. וזה לא שניסיתי להיות כמותן, ההפך. עשיתי את שאהבתי, תוך כדי שמירה על כבודם, ועל המהות והרוחניות, ועל הקדושה, זה לא היה פשוט, אבל הבינו אותי, ואני אותם, וברגע בו מגיעים לעמק השווה, זה הריי רק עניין של זמן עד שהחלום הזה הופך למציאות. זה מהפאן הרוחני של האנשים והכימיה שלי איתם.

מעבר לכך  ניכנס כל הפאן המבצעי.. שכולל לא מעט כניסה לאזורים לא סימפטיים במיוחד בין עם ברכבים ממוגנים ובין אם בפעילויות מוסקות, האדרנלין הזה, האומץ והתעוזה, הכמיהה לעשות משהו מסוכן, סקרנות, עד גבול היכולת, עד שאתה לא יכול לשאת עוד ופתאום לגלות בעצמך עוד עולם שלם..  מפתיע מלא באומץ ותעוזה. אני חושב שאין משהו מיוחד יותר מלגלות בעצמך מקומות חדשים. הצבא הפך אותי לאדם פחות אפאטי ואדיש. ועל כך אני מברך שני אנשים.. הראשון  את  סגן- אלוף י', מפקד הגדוד הראשון שהיה לי, שבאמצע אירוע ניער ועורר אותי עד כדי דמעות, והשני הוא סגנו הראשון שלי, רב-סרן מ', שהפיח בי רוח אסרטיבית משהו כאשר הדרכתי מספר חניכים ביחידה שלי והכשרתי אותם לעסוק במיני עיסוקים אותם אני מנוע מלפרט כאן.  רשימת האנשים עוד ארוכה, כאורך הגלות בערך.. אבל בכל מקרה רק בשביל הפרוטוקול, תודה לכולם על הכל. 

"ועכשיו...? אולי בכל זאת,  מה עכשיו? מה באמת התוכניות שלך להמשך הדרך?"

אני חושב שאני אצא לי לרענון קצר.. ברייק כזה אחרי סוכות.. מתלבש לי מצויין. אמרו לי שבטוסקנה יש מקומות מאוד יפים ששווים את הקפיצה.

איטליה היא ארץ נהדרת.. ובכלל, כל עוד זה לא 12 שעות טיסה, ועוד בלי טיסת קונקשן? זה פשוט חלום רטוב.

ארטיסט.