ארבע וחצי לפנות בוקר. 

מהצד השני של הקיר אפשר לשמוע את אבא שלי משתעל, שיעול צורם. 

השקט צורם. הציפצוף ההוא חזר שוב.. האזניים כואבות לי.

זימזום חזק כמו של טלויזיה, רק שאין לי כזאת בחדר.

זה מטריף אותי, חסר מנוחה.

אני סולד מהקופסא הזאת. 

מאוד.

העניים שורפות. מתמלאות בחומר נוזלי ומלוח שמותיר אחריו שובל דביק שמתקשה ונעלם.

ומחשבות ממלאות כל פינה בחדר רייק. שומם. 

פעם היה כאן חיי..

שמחת חיים.

אהבה..

אושר.

איפה הם היום. 

"בחיים הכל עובר

 מטעויות למד להשתפר

 מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך

 לא, לסלוח זו לא חולשה
 נצור אהבה בדרכך
 ודע,שבחיים, בחיים, בחיים.."