שיניתי עיצוב, שוב.

יכול להיות שחוסר ההחלטיות הזה נובע מיתוך כל מני דברים שעוברים לי בראש, לא שולל.

אני מחפש צבעים שיהיו לי נוחים יותר לעין.. צבעים רכים, לא חדים מידי, לא רועשים, משהו נינוח שאולי יקרין גם קצת נינוחות על מה שעובר עלי בחודשים האחרונים.

ומספיק עם כל הכתיבה על ימי הלימוד במכללה. זה כבר לא מעניין. לא אותי, ואם לא אותי אז בטח שכבר לא אתכם..

המון דברים שקרו ואני לא יודע למה קרו בכלל, עולים לי שוב ושוב לא מפסיקים להעסיק אותי.

בערך כמו לחפש תשובות לשאלות שאין להם.. ובסופו של דבר לא להיות מרוצה מהעובדה.

וזה לא שאין את התשובות בפועל. יש את התשובות.. אבל אני לא יכול לחשוב על למה אני לא מקבל אותן.

אולי התחמקות, אולי סתם אדישות, אולי חוסר אכפתיות, ויש המון אנשים שהתשובות לשאלות שלי נמצאות אצלהם, ופשוט החליטו להשאיר אותם במקום אחר אצלהם בלב, בראש.

לא מפסיק לחשוב על כל מני תשובות או דברים שקרו במהלך הזמן שגורם לאנשים לשאול שאלות ולא לקבל את התשובות הללו.

מצחיק איך ברגע אחד אתה הופך אנמי. וזה לא סוד שלחץ הדם שלי נמוך.. ברגע אחד האצבעות שלי בידיים התכווצו, והפכו קרות כקרח.

ונשימות שמתחזקות.

מחזור הדם מתקצר,

וסחרחורות,

וקר כלכך,

והענים נעצמות כי עייפות הן,

והראש מתחיל ללחוץ,

כמו לב שדופק בגולגלתו ככמה לצאת ולהתפרץ החוצה, רק תנו לו את המפתח והוא כבר בחוץ, בלי לשאול יותר מידי שאלות מיותרות.

כי יש לו כבר את כל התשובות, כי הוא יודע הכל, אצל כל אחד יש אחד כזה, הוא יודע הכל אבל משהו מונע ממנו מלצאת ולספר..

למה, כמה, איך, מתיי, ואם בכלל..

אז כתבתי את צמד המילים "הכבש השישה עשר" במדיה פלייר שלי כדי ללכת לישון עם מנגינות נחמדות ומוכרות לאוזן, כאלה שאפשר להקשיב להן, ולהיזכר בילדות מתוקה.

השיר הזה פתאום קפץ..

אז הנה, הוא קפץ גם לכאן..

כי זאת גם ההרגשה הכללית..

מחר עוד יום במכללה, הימים האחרונים.. מתחילים להרגיש את הסוף..

לילה טוב.