לא להאמין איך בפחות מ 10 דקות אתה הופך קרבן של חבורת ליצנים צמאי דם.

אבל לכדתי את כולן. לא תאמינו, אבל חמישה מעופפות החליטו לעשות מהחדר שלי בורדו לייתושות בלבד,והכי מצחיק, אני השחקן הראשי.. מישהו ביקש?!

סיימתי לאכול ופיניתי את השולחן.. הערות שחשב בוודאי שיצרו בי עניין הועלו לאוויר.. יכול להיות שיש בי שמץ אנטיפאטיות כלפיו.. אובייקטיבית, זה עניין של הדדיות.. וזה לא שאני משחק במשחקי גן ילדים.. פשוט נחשף אל האמת. היא כואבת ופוגעת, אבל למדתי לדפדף את זה הלאה.

השבוע האחרון היה מתיש, והאמת היא שרק עכשיו אני מתחיל להבין עד כמה זה קשה, יותר נכון, ניזכר שוב. היו לי תקופות גרועות מיזו.. אני לפחות נהנה.. מיילא. שבוע של לקום בשש ולחזור בארבע, ללכת לישון אבל לא לישון בשתיים וחוזר חלילה זה לא עניין של מה בכך, ובהתאם לזה, נישפכתי למיטה לשנת צהריים-ערב-לילה, וקמתי ב10.. הטלפון צילצל, מספר חסום.

איזה חוצפה יש לאנשים להתקשר ממספר חסוי, ואז מה יויו, אז מה אם זה מוולסטריט. שיחכו, או שיתקשרו ממספר מזוהה.. אם לא בא לי לענות? אני חושב שלכפות על הבנאדם לענות בכך שמתקשר ממספר חסוי, יש בזה משהו ממש אגואיסטי. בכל מקרה, הבטן צעקה, ואילו אני הלכתי לסלון לראות טלויזיה אחרי שבדקתי שאני לבד בבית.. והוא לא נמצא כדי לא להפריע בווליום גבוהה של הטלויזיה.

כשווידאתי את הכל, ניזרקתי על הספקה והתחלתי לזפזפ, שזה האמת, דבר שמאוד לא אופייני לי. אבל נו, המתחיל במצווה.. אומרים לו גמור (נו יואביק, עכשיו אתה מפסוט?! ). עצרתי בערוץ 2. ומסתבר, שלא רק אני אוהב את התכנית "בטיפול" ולא סתם.. היא לקחה כמה וכמה פרסים בערב הענקת האוסקר הישראלי לתכניות דרמה בערוצים השונים. ובאמת שהגיע להם.. אחלה הפקה, שחקנים מדהימים, באמת שווה כל דקה.

התחלתי להכין אוכל בפרסומות.. משהו ממש פשוט כי המקרר כאן דיי רייק. אז הוצאתי מהפריז לחמניה עגולה חמודה כזאת וזרקתי בטוסטראובן, זרקתי חביתה על הגז, הכנתי סלט נחמד מכמה עגבניות שרי והוצאתי גבינה לבנה לשולחן.. כשסיימתי להכין את הכל, הוא הגיע, מצלצל בפעמון של הבית. מה אתה מצלצל?! זה הבית שלך! פשוט תיכנס ועשה כרצונך.. (הוא תמיד מפציר בי לדפוק בדלת לפני שאני מכניס את המפתח למנעול בטענה שזה "מפחיד ומבהיל" אותו.. )

קר פה.

קפוא.

תחזור.

"מה נישמע? מה שלומך בן?!"

"בסדר גמור איך אצלך."

"אוווו מה זה הריח הזה?!"

*אני מתרגז ומרגיש ממש לא בנוח*

"חביתה. אני מכין חביתה."(באותו רגע התלבטתי אם להיות נחמד ולהציע לו גם, אבל הנחתי שהוא חזר מדייט והוא דיי.. איך להגיד.. שבע.)

"אוו, חבל! אם היית מתקשר הייתי קונה לך משהו לאכול..."

שתקתי.

התאפקתי,

אני תמיד מתאפק.

תמיד כלכך רך ולא פוגע,

לוקח את הכל אישית אבל ממשיך כאילו כלום לא קרה, סופג וסופג, בסוף לא יהיה מקום עוד. בסוף זה יכה בכולם.

געגועים שאוחזים בך לא נותנים לנוח. שלושה לילות שבקושי מצליח להרדם ורק מחשבות שאוחזות בי לא מרפות לרגע.

כל הזמן לחשוב, איפה הייתי טוב, איפה פחות, מה עושים, מה השלב הבא ואיפה אפשר לדרוך כדי לא להכאיב.

לא אציק לך יותר. לא לך, לא לך, וגם לא לך, לאף אחד מאותם החמישה לא אמשיך להציק.

הפכתי לרודף, וזה תקוע לי כמו גוש בצק בתוך הגרון ולא נותן לי להמשיך.

חונק אותי, עוצר ומשאיר אותי הולך במקום.  

אז הנה, זאת הזדמנות פז להקיא אותו החוצה ולהמשיך.

להיות שלם על ההחלטות החשובות באמת זה אחד הדברים שהרבה זמן לא עשיתי.

תמיד ספק, תמיד אולי ככה, ואולי ככה, ואף פעם לא בטוח.

איתם, או בלעדייהם, זה גם ככה כבר לא אותו דבר וכמו שאני אומר לכולם גם אני צריך כבר להמשיך.

לחפש הרפתקאות ודברים חדשים להתעסק איתם.

מחר זה היום האחרון של הקורס.

סוף מריר, כי אני לא אוהב שדברים טובים מגיעים לסוף עם צומת דרכים מסוכנת. והצומת הבאה שאני הולך להגיע אליה מסוכנת מאוד.

ופתאום אתה מחליט איך החיים שלך ייתנהלו,

פתאום מורה הנהיגה שידע ללחץ על הברקס וישר על הקלאצ' כדי שהאוטו לא ייכבה כבר לא נמצא ליד.

כבר אין מי שינחה, שיסביר, משאירים אותך אדם קטן, עם הרבה חששות, בגובה שלושה מטרים, על מקפצה, ואתה מחליט מה לעשות.

אם להסתכל למטה וליקפוץ למים עמוקים, או לאסוף את עצמך ולרדת בחזרה בסולם החיים לנקודת הפתיחה, לוותר לעצמך, לוותר על עצמך.

אתה ממש כמו ילד קטן.

לפחות ככה אתה מתנהג.

מציעים לך מכונית אמיתית, אני מציע לך.  נותן לך מפתח..

רוצה לתת לך את הדבר האמיתי, שתיקח אחריות, ותהנה מכל רגע. 

ואתה? כמו ילד קטן ועיוור חושק במכונית מפלסטיק על שלט רחוק.  תתבגר.

בברכת סוף שבוע מקסים,

אני.