מצחיק איך קלישאות מממשות את עצמן ונופלות עליך כרעם ביום בהיר.

איך ברגע אחד מתמלא  רגש,  עוצמה, געגועים אין ספור.

כולך רועד ועינים בוהקות  מתמלאות  בדמעות  של אושר

ועצבות  גם  יחד. כי קשה, כי הורגלת במשך שלוש שנים

להיות חלק ממסגרת, חלק מובן מאליו ממערכת מורכבת

מסובכת ועצומה, ובין רגע אתה פתאום בחוץ, פתאום כבר

לא שייך, פתאום מסתכל על הכל מנקודת מבט  של  אחד

שנתן את שלו, את מאת  האחוזים, את המקסימום, מיתוך

אהבה,  התמסרות,  רצון  לעזור  ולתרום,   מיתוך אידאל,

ופתאום  ברגע  אחד  כל  המכלול  הזה נותר לו מאחוריך,

ואתה ממשיך.  ממשיך  ומתקדם  הלאה.  ממשיך  בחיים

האזרחיים כי  זהו,  את  שלך  עשית,  מעצמך  נתת,  ודיי.

ומספיק.  ולא  עוד.  ואף  אחד  שיעניש,  אף א חד שיפקד,

אף  אחד  שיגיד לך  מה  לעשות,  מתי,  איך  כמה   ולמה.

כי עכשיו אתה אדם לעצמך, בחור עצמאי שאחראי למהלך

ושגרת חייו. פתאום אתה  "עוד  אחד  מהם"  פתאום  אתה

אזרח.

היום אני מתחיל את החיים שלי מחדש. נולד מחדש. היום, כל מה שהיה לי מובן מאליו, כבר לא עוד.

היום מאפסים את מונה החיים בפעם השלישית. אבל הפעם זה לא עוד איפוס. הפעם זאת התחלה

אחרת. התחלה שונה. הפעם אני, ורק אני, הפעם אני מחליט לאן הולכים. והנה עוד צומת,

ושוב צריך להסתכל טוב טוב לכל הכיוונים, אבל שלא כמו אז, שלא כמו בשאר הצמתים בהם בחרו בשבילי,

הפעם אני מחליט לאן לפנות. דיי לבריחה ממציאות, דיי להתחמקות, דיי לחוסר הוודאות.

סגירת מעגל. סגירת מעגל שבנה אותי, מעגל שהיה חלק ממני, בגוף ובנפש.

זה  הולך   להיות   לא   קל,   אבל   כמו   שכבר   אמרתי  בעבר  . .  

 "הקושי הופך שולי, בנקודה בה הוא ניתפס כאתגר" 

אני לוחץ על קטגוריית הצבא בפעם הכמעט אחרונה :,\

אמא. :,\

היום,  היום הזה ממש,

אני כבר לא עצוב כלכך,

אני כבר לא עצוב כלכך,

אני יודע, היום.

היום,  אני  אולי  נירגש,

אני אוהב פתאום לחיות,

היום אולי אני נירגש,

אתה שומע...?

היום. 

תן לנו לחיות היום, מהתחלה.

תן לנו  מהתחלה,  ועד הסוף.

ואז  תיראה  איך  שאני הולך,

יפה  בתלם,   והולך.

והולך, והולך, והולך.

ואז תיראה איך שאני הולך,

יפה   בתלם  והולך,

והולך, והולך,והולך.