פרק הצבא הגיע לסופו, ישבתי אתמול בלילה כאן, באותו מקום, ובעוד אצבעות דקות רצות להן על המקלדת מחשבות החלו רצות בי,

כמו סרט שמריצים לאחור בהילוך מהיר. ניזכרתי איך נעלם אותו חייל מהיחידה שלי ומצאו אותו בתוך מסגד באחד הכפרים הסמוכים,

מתרוצץ בתוך המסגד, חסר שקט, חסר כל תקווה, "ניטרפה עליו דעתו" כך הם אמרו. וירייות, ופתאום שקט. הוא היה מתנדב חו"ל

מארה"ב, פטריוט, ציוני, הוא אהב את הארץ. הצילומים שראיתי היו מזוויעים. דם וחרירים חרירים בכל פינה במקום. ירה בעצמו ומת.

דמעה ירדה, ועוד אחת, וכשהסרט הזה נגמר התחיל לו אחד אחר. שתיים לפנות בוקר יום שבת, אני מקבל טלפון מחייל לחוץ שפרצו אליו לבית וגנבו לו את הנשק. "מה עושים?!" היה היסטרי. האמת היא שרציתי להגיע אליו ולהרגיע אותו באותו רגע אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי. הרגעתי אותו והודעותי למי שהיה צריך להודיע. ופתאום סרט חדש.. איך אני בעצמי נילחצתי כשראיתי שניסו ליפרוץ לחדר שלי מהכניסה האחורית ולמזלי לא הצליחו, ועוד סרט, רועי פרג'ון ז"ל, שנרצח בידי מחבל לפני לא הרבה זמן.

לא פשוט העולם הצבאי. עולם מרתק ומלא.

עזבתי את הכל נכנסתי למקלחת, האמבטיה הייתה כבר מלאה

לקחתי איתי כרית והתחלתי לחשוב על אנשים שלא נמצאים איתנו

פה, תהיות כאלה, על מה שבאמת עובר או עבר עליהם..

רון ארד, עדי אביטן ז"ל, גלעד שליט, אנשים שממש כמוני שירתו את

הצבא בנאמנות נחטפו ונלקחו בשבי, מיתוך מניעים פוליטיים, ומתוך

שנאה. אולי לא כלפיהם באופן אישי, אבל כלפי כולנו, צמרמורת שאוחזת

בך וסרטים שעוברים לך בראש, ואתה אפילו לא משפחה קרובה, משפחה

רחוקה כן. כולנו חיילים, כולנו עברנו דברים. חלק נוראיים, חלק נעימים,

וכל הזמן יש שם מישהו שדואג, שאוהב, שדורש בשלומך ולא משנה עד כמה חזיתי או עורפי תהיה.

לא נותר פה אלא לאחל שישובו בשלום.

כולם, בחתיכה אחת,  עם רוח חיים.

________________________________________________________

דברים שרציתי לומר/ יהודה פוליקר.