כשהאור הופך כחול וגם ירח מתבייש בבדידות שלא נגמרת, נעלם- כדי שלא ייראו. |
| 9/2006
פלאשבקים.. וים של געגוע.
פעם היה פה סוער. מתח, תסכול שמלווה באהבה אינסופית חבויה.
פעם המקום הזה היה שונה.. אני הייתי שונה. הכל כלכך שונה פתאום. כלכך אחר. שקט, שבא לצעוק.
דיפדפתי קצת אחורה, יכול להיות שכל זה נעלם יחד איתו.. כל סערת הרגשות שפקדה אותי עוד בתחילת השנה.
והכל שנעלם יחד עם רגשות ותחושות הומו-סקסואלים שלא הייתי מודע אליהם תחילה ונזרקתי לתוכם בעניים עצומות. אבל מיתוך רצון עז.
ולפתע עניי ניפקחות ואתה שם שוכב על המיטה, מביט בי ומחייך. מלטף לי את הרגל, הברך, מתחת לשולחן מחשב המגושם הזה,
ואני מחייך בחזרה ומתעסק במשהו שלא קשור לשום כלום. למשוך, למתוח עוד רגע, מרגיש את הלב דופק ומתעצם, מסלק עוד מבט
ואתה בוהה מעלה אל התקרה.
לקחת את היד שלך בחזרה.
ההסקה הפריע לך, אבל היום היא כבר לא פה, מזמן כבר לא, עברה למקום אחר.
אבל זה לא משנה.. כבר לא משנה. היום גם אתה כבר לא פה.
חודשיים ניפלאים אבדו להם. ואני איתם. ואתה.
חודשיים ארוכים. שנראו לי נצח.
חודשיים שלמים.
ישבנו ביחד והתחלנו לדבר.. "אתה מתגעגע אליו עדיין הא?" מצחיק איך ברגע אחד אתה מרגיש שמשהו חונק אותך.. וצליל שמהדהד בראש חוזר וחוזר, יחד עם פלאשבקים של ביחד.. יחד עם ציטוטים שלא זזים לרגע מהראש ונטועים שם עמוק עמוק. "נו בטח, הוא גם היה הראשון שלך". אני לא חושב שזה קשור. אבל לא אמרתי כלום. שתקתי. כמו בדרך כלל. כמו תמיד? חייכתי והרכנתי את ראשי. נישענתי עליו הוא ישב מאחוריי, שנינו על הדשא הלח, הבטתי אל השמיים והרגשתי צמרמורת.
משהו היה חסר שם.
אולי מישהו.
אולי הוא.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: