המון שינויים בזמן האחרון גורמים לך להתנהג בצורה מוזרה מאוד..
היה שבוע עמוס, ומרוב שהוא היה תעון, אפילו כתבתי כמה דברים והעברתי לטיוטה כדי לא לשכוח.. אולי אפרסם, אולי לא.. נראה כבר.
בכל מקרה, עושה רושם שהחיים ממשיכים להם ברצף הגיוני ולא לחוץ מי יודע מה..
חיים שמתנהלים על מיי מנוחות נותנים תחושה של נוחות ושקט נפשי שאפשר ליצלול בו מאוד לעומק כי הוא מאוד בהיר, צלול, נקי.
יש שאומרים שזה השקט שלפני הסערה.. ואני? סערה? מה לי ולסערות הרסניות אני שואל... ומצד שני, הכמיהה לשינוי כל שהו עולה על גדותיה.
אני מניח שזה משהו שקשה לבטא... געגוע למשהו חסר, למעכת יחסים.. אני מניח, ככה הם קוראים לזה לפחות. .
אז אחרי שבוע ממש עמוס שבסופו אמא שלי מצאה את רכב החלומות שלה, חמוד, קטן, זול, חסכוני, אבל ממש בונבוניירה, התאהבתי בו גם אני, ויצאנו לאכול ב"אנשים" בעין כרם.
ישבה שם גברת דבורין המהוללת, העניים שלה צעקו לי.. כה כחולות, ועמוקות, והיא גם הרזתה מאוד.. חמודה, הסתכלה עלי כל חמש דקות וחייכה. ואני השבתי בסומק. כזה אני. הזמנו פוקאצ'ה עם כל מני דברים.. היה נחמד.. אבל היה יכול להיות יותר.. אם אנשים מסויימים היו מצטרפים. והיי, אני אוהב אותך! ובלי להישתנות. להמשיך בדרך שלך ויהיה בסדר. ואם לא אני פה בשבילך.. תמיד. בכל שעה, בכל זמן ובכל מקום. 3>
היא הפתיע אותו,
"אני לא הייתי מוכן לזה, איך היא הפתיע אותי ככה?? לא חשבתי שזה יגיע כלכך מהר"
אבא שלי.
אמא שלי באה לדירה שלו, כדי שלנו הילדים יהיה טוב יותר,
וכדי לנסות להסדיר את כל מערכת היחסים המדוכדכת הזאת שכולם סוחבים על הגב..
אל תשאלו, כבר נייתה לי עקמת!!! 
היכונו לשינוי משמעותי, אחרי שלוש וחצי שנים..
הם דיברו, שוב.
עידכונים בהמשך.
אני יודע שלא הגבתי לתגובות בפוסט הקודם..
אני זוכר.
כמה מהן סיקרנו אותי עד מאוד,
ועל אלה שפחות, אברך ואומר תודה רבה, וגמר חתימה טובה.
סוף שבוע שקט שיהיה.
ארטיסט.
עריכה: אהה כן, ורציתי לשתף אתכם במשהו קטן.. :
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: