שיכרון חושים. עוד רגע והייתי מתפרץ.
 דו שיח ביני לבין אמא באוטו..

 "אתה יודע עכשיו כשאני חושבת על זה, היא אף פעם לא שיתפה אף אחד, למה אתה חושב שאמא שלה הייתה אמורה לדעת מיכל זה?"

 "נו באמת, לא צריך להיות מדען אטום כדי להבין מה קורה לילדה שלך. הם בסך הכל היו צריכים לפתוח את הענים והם היו מבינים ואולי מנסים לתמוך בה. הבעיה היא שהם מקובעים, ותקועים כל הזמן במה שהולך סביבם, ומתעסקים עם עצמם. אנשים ובמיוחד בני נוער, ובמיוחד ממשפחות כמו שלה לא משתפים במה שעובר עליהם עם הורים שעסוקים בהשד יודע מה, והוא יודע."

 ובאותה שניה של עצבים, כמעט ונפלט לי מהפה.

עוד רגע והייתי ממלא את פי זעם ועצבים.

כי אני, כשסיפרתי לה, היא פשוט סרבה להאמין לי.

אותו יום שהיא הייתה שם ואני כאן.. ואמרתי לה..

 "וכן, גם אני נמשך לגברים אז מה?".

  "יאלה דיי כבר, אתה סתם מוכר לי לוקשים. אני הולכת לקניון"

 הותרת אותי בהלם, כי עבר זמן ובאמת שרציתי לשתף, ולספר, ולהגיד לך. ואת פשוט סרבת להאמין לי.

כמעט ונפלט.

"ובכלל, באותו לילה שירד גשם ואספנו בחור מהתחנה המרכזית בירושלים, אמרת שהוא חמוד. והסעת אותנו לבית של אבא.. זוכרת? אז הוא בכלל היה הומו את יודעת את זה? וכן, שכבנו באותו לילה. "

אבל את? סרבת להאמין לי באותו יום..

אמרת שאני מוכר לך לוקשים, הלכת לקניות אמא.

הלכת לקניות בדיוק ברגע שאמרתי לך את הסוד הכמעט הכי גדול שלי."

את עדיין מצפה שאשתף אותך בדברים?

את חושבת שזה מגיע לך?

אז תחשבי לעצמך, מה עובר לה בראש. איך היא מרגישה.

לא תדעי, ולא תביני.. ואילו אני לא אספר ולא יאמר לך עוד כלום.

את הלכת לקניון בזמן שנשארתי מול המחשב באותו הלילה המום.

"אם הוא יילך אז תתני לו, ואת תדעי כשיילך..
אל תשכחי ותביני, שזאת לא הייתה אשמתך."

ובנימת יום הכיפורים, המקום הזה יישאר שקט, לא אעדכן פה, לא אהיה איתכם.

אהיה במקום רחוק.. שקט, צם, ושומר על קדושת החג..

מבקש סליחה מכולם.

ויש הרבה שהסליחה שלי ראויה להם.

אני אוהב את כולכם, תמיד אוֹהַאב, ובהזדמנות זו אבקש סליחה ומחילה.

ושיהיה צום קל לכל עם ישראל וגמר חתימה טובה.

ארטיסט.