"יש לי שתי אפשרויות לקבל את זה, האחת היא  לאבד אותך, השניה ללכת איתך.. "

המסך משחיר. מופיע כיתוב: חדר שינה של נער מתבגר- שעת דימדומים.

אני חושב שזאת באמת הזדמנות להתחיל את הכל מחדש.

המסך משחיר. מופיע כיתוב: ירושלים, 8:45 בערב, מסעדה במרכז העיר.

יושב מולה במסעדה במרכז העיר. ורגשות שהציפו את כל כולי גרמו לי לפרוש מולה את כל השנה האחרונה. כן. סיפרתי לה. סיפרתי לה הכל. לא חסכתי ולו פרט אחד קטן.

"אני יכולה לאבד אותך, ואני יכולה לקבל את הבחירה שלך ולהמשיך לתמוך בך, ובאפשרות השניה אני בורחת." היא אמרה.

כולי פחד. או לפחות היה בי. עצום. לא חשבתי שהיא תוותר עלי. ממש לא. המחשבה הזאת בכלל לא עלתה על הפרק. ידעתי שהיא תשאר שם. ותהיה איתי בכל מצב. בכל זמן. "וזה לא שאני ניגעלת מימה שאתה בוחר להיות, או מימה שעשית. אני אוהבתת אותך, אתה הבן שלי." כולי רועד. עוד רגע מתפרץ בבכי. הזמנתי תה והמשכתי להקשיב. והיא מדברת, ומדברת, ומדברת, ובשלב מסויים השתתקה והביטה בי, לעומק. כמו שרק היא יודעת.

אבל הסרתי את המסכה, בפניה, ואולה הגיע הזמן להסיר אותה גם פה.

"נו, והגעת למסקנה? אתה יודע, עד שמשהו לא מקבל קיבעון, בסיס יציב, הוא לא חד משמעי.. הכל עוד יכול לקרות.."

"כן, אני יודע, ואני גם מאמין, שכל העניין הזה היה בין הייתר, חוויה שהאמנתי שאני צריך לחוות, בדיקה עצמית מלווה באתגר וניסיון של משהו אחר."

"נו, ומה עכשיו? מה קורה?"

"לא אשקר לך, וגם לא לעצמי. אני מאמין שאני ואת סטרייטים כמו שאני מאמין שהסוללה של הפלאפון שלי מספיקה ל48 רצוף בלי טעינה כמו שכתוב באלון השימוש", (והיא לא. למען הסר ספק.)

"אבל אני יכול להגיד בפה מלא שאחרי ההתנסויות של השנה האחרונה שאני בהחלט מעדיף את "בנות המין היפה."

"חוויה? תשמע, אתה מכיר אותי, אני גם כן אוהבת לחוות חוויות חדשות אבל יש לי גבול מסויים, ולמשל אני יודעת שלעולם לא אשכב עם אישה.."

"אנחנו שונים, הגבולות שלנו שונים, וכמו שכבר אמרתי, חלק לא פסול מכל העניין היה גם בדיקה עצמית. שזה דבר לגיטימי לגמריי."

המסך משחיר. מופיע כיתוב: נקודת האל-חזור הפקת לקחים.

עברנו עוד שלב. האמת היא שכבר מזמן רציתי לספר לה על כל מעללי.. משהו בי לא היה שלם. היה חסר.

ועכשיו כשהתמונה שלי שלמה, סוף כל סוף, אני חושב שאני מוכן יכול וצריך להמשיך קדימה.

שתהיה לכולם שנה טובה, מתוקה מדבש, ומהולה בחוויות.

ארטיסט.