מצחיק זה, אבל עצוב עד כמה שזה מצחיק.
 
פתאום אתה מגלה שהיית עיוור, שכל הזמן הזה שהלכת היית כצאת לטווח.
סוג של הרגשה שאתה  מרגיש בה רק בדיאבד,  לאחר מעשה.  רק אחרי.
 
כאילו שמשהו שחשבת שהוא כה פרטי, ומקודש, הופך בין רגע לרווחת הכלל.. מבחינתך כמובן, מבחינתם? "מה, באמת לא ידעת?"
הייתי אידיוט, עיוור, נתתי לזה לעטוף את כולי, בידיעה שזה באמת מה שזה ולא משהו אחר. אחר.. מעניין באמת מה זה היה. "סליחה"
סליחה? לא אצטרך עוד את הסליחה הזאת. השלמתי עם זה. זה נישמע אנוש, ופצוע, מדמם למוות. אבל זה לא. זה יציב, ומוצק, ובריא.
זה בנה אותי. ואני מקווה שכמו שזה בא כך זה גם יילך וייעלם, לאן? את זה לא אני אחליט. למזלי. אני לא רוצה שיהיה לי בזה חלק.
יכול להיות שהרצון הזה, בידיעה שהוא באמת פרטי, הוא זה שהוליך אותי שולל. יכול להיות שהייתי אטום ולא הסתכלתי מספיק טוב.
יכול להיות שהכניסה למערבולת ושמה תשוקה שהייתה חזקה ממני ומכל אחד, סיחררה אותי עד כדי שיכרון חושים.. תמוהה למדיי.
 
מחשבות נודדות.  נושם  את  הנשימות האחרונות.
סוחף, משכר, עמוס, ומשחרר.
תעון, מרגש, מאכזב כואב ומהפנט.
 

יש כאן עשרים קוראים קבועים. שקטים מאוד.
ולפני שהוא מסיים את תפקידו פה בין שלל כתובים.
יש לכם הזדמנות לתת בו עוד מספר הצצות.
אהבתי אוֹתך.