לא מסוגל. מבלבל. כל פעם כשאני איתך, ביחד. וזה לא קורה הרבה. לאחרונה אולי קצת יותר מבדרך כלל.
 
מתבלבל כל פעם מחדש. כלכך אבוד. ואותם חיבוקים כמו סוג של הגנה. לפחות ככה זה מרגיש.
 
המילים לא יוצאות. מוזר. המילים הן ההתמחות שלי. הן האהבה הכי גדולה שלי.
 
בניה טקסטואלית גבוהה ומתנשאת שמאחוריה נחבא לו לב אחד קטן ומצולק.
 
יכול להיות שאני משלה את עצמי. יכול להיות שאני בורח ממשהו שהוא אני ואני פשוט מתכחש אליו.
 
לא ברחתי. לא עזבתי. אני פה, עדיין פה. ואתה יודע את זה יותר טוב ממני. ולפעמים יש הרגשה שאולי לא מנסה מספיק.
 
מסוגל ליותר אבל נכנע לעצמך. זה כואב ופוגע. באנשים שמיסביב אבל יותר בעצמך ואתה יודע את זה אבל אתה ממשיך.
 
ואולי זה באמת לא מעניין אותך. אולי זה זמן להרפות, התחלתי, להרפות. בטח לא חשבת שזה ייקרה. אני מניח. או שכן. כי רצית וקיוות.
 
אבל כל הזמן אמרת בדיוק הפוך. ובגלל זה זה כלכך לא ברור. כלכך אפל. וכשאני מדליק לך את האור אתה מסתנוור ובורח מתחת לשמיכה.
 
לא ברחתי. אולי השלמה עם מר גורלו של אדם זר. כואב. מאכזב. השאיר קצת טעם רע. כל העניין. מורכב. אבל כל המורכבות הזאת דוחה.
 
אולי זה המחיר של לב שרוצה לתת כל הזמן.

שלושה אנשים במרכב של פוסט אחד.

מדהים. "איך הצלחת?!"

זה סוד הקסם.