ליכאורה זה אמור להיות יום שמח.
כשהתגייסתי הייתי מלא חששות. מלא פחדים. לא ידעתי לקראת מה אני הולך ואני חושב שזה מה שנתן בי את החשק העצום הזה.. ליפול לרגליי דבר עצום כמו צבא, ולהיות בורג קטן, שלא יודע הרבה, ואולי אפילו כלום. הלילה שלפני היה לילה מהול. אני זוכר איך שישבתי עם אחותי וסידרתי את התיק, אני לא זוכר איזה תיק זה היה, שזה דיי מוזר. בדרך כלל יש לי זיכרון טוב בכל מה שקשור לדברים האלה אבל נו, שלוש שנים זה בהחלט לא פרק זמן כזה קצר. ישבתי אצלה בחדר וכשסגרנו אותו היא נשקה לי על המצח ושלחה אותי לשיון.
 
ביום שלמוחורת התייצבתי עם שני ההורים הגרושים ועם אחותי בבית החייל בירושלים. המון אנשים, חלק מוכרים יותר, חלק פחות, וחלק בכלל לא. היא עומדת לה על מדרכה אחת, הוא על המדרכה השניה, ואני ואחותי באמצע כמו זוג כדורי פינג פונג שרוקדים לצליליי הסימפוניה השביעית של בטהובן. זה זהיה מצחיק. ופטתי. הם כאלה ילדים קטנים. הרגשתי כלכך רע באותו יום והעובדה הזאת גרמה לי להרגיש שונה ורע עוד יותר. והנה, פתאום אני מדבר על עצמי בלי מחסומים. ישיר, כל המסכה הארטיסטית הזאת ניראת לי מיותרת. כלכך לא אני.. אני חושב שזה היום של לשנות את הכל. עליתי על האוטובוס, הדלת ניסגרה. אחותי נתנה לי מכתב, מעטפה חומה. אמרה לי בקול רך "תבטיח לי שתפתח אותה רק כשתהיה מחוץ לעיר, תבטיח לי שתשמור על עצמך, אתה חשוב לי, ואני אוהבת אותך מאוד. אתה יקר לי מכל דבר אחר והדבר האחרון שאני רוצה לשמוע זה שקרה לך משהו רע. שמור על הדברים שלך, תהיה חזק. אתה תעבור את זה ובלי שתרגיש זה כבר יהיה מאחוריך."
 
פתחתי את המכתב, הענים שלי קיפצצו משורה לשורה והתחלתי לבכות. לא בקול. כמו שאני יודע, פשוט מוריד דמעות על דף נייר. לכאורה, מהצד, בלי קשר למיימד המציאותי, הייתי צוחק עליו.. לפחות קצת מחייך.. אבל המציאות הייתה שונה ומצאתי את עצמי בין חבורת אנשים ששאלו מה קרה.. "אתה כבר מתגעגע? הרגע יצאנו מהעיר! מה כבר כתבו לך שם?" אז נכון, אני בחור רגיש. לפעמים אפילו מאוד. קשה לי להתנתק מדברים יקרים לי אבל את זה אתם כבר בטח יודעים. או לפחות מי שמכיר אותי ואת העבר הלא רחוק של השנה האחרונה. ואלה דברים שגם לא אסתיר כי אין כל סיבה שכזה דבר ייקרה.
 
השנים עברו, מצחיק. עכשיו כשהגעתי למיימד הזמן הנוכחי,  אני מדבר על מיימד הזמן ההוא. על איך שלקחו אותי איך שאני, והפכו אותי לאדם אחר אבל יותר טוב. אני חושב. והיום אני כמעט בטוח. הצבא שינה בי משהו ששום מערכת אחרת לא יכולה הייתה לשנות. בגדול קוראים לזה אכפתיות. וזה לא שלא הייתי אכפתי.. הייתי. ואני עדיין. אבל בתוקף תפקידי כסמ"ח הייתי דואג לחיילים שלי, אני אוהב לדאוג, אני אוהב לעזור ולהקשיב, אוהב להחצין את הרגישות שבי ולהקרין מימנה החוצה. בכל תחום שלא יהיה. צבאי, אישי, אני חושב שאוזן קשבת יחד עם ניסיון יכולים להיות שילוב מנצח. והם בהחלט היו. והם עדיין. ואני מרגיש את זה עד היום.
 
זהו, זה הולך להיות הלילה האחרון שלי בתוקף תפקידי כחייל בצבא ההגנה לישראל. באופן רישמי כמובן. תיאורתית אני כבר לא חייל קרוב לחודש. מצחיק להגיד אבל פתאום הכל מקבל פרופורציות שונות לחלוטין. פתאום אני מתגעגע לצבא בחזרה. שיניתי המון דברים. בצבא. שיניתי תפיסה. לשנות תפיסה זה אומר המון. אני מרגיש שמיציתי את מאת האחוזים מהצבא.. ואני רוצה להאמין שזה הדדי. אני רוצה להאמין שהמערכת הצבאית מסופקת ממה שהקרבתי. איך שלא תסתכלו על זה, אם חייל לא רוצה לתת מעצמו הוא ייסבול. אבל גם המערכת. ואם הוא רוצה לתת, המערכת תעריך ותפרגן. ופירגנו לי. הרבה. בין אם בתעודות, ובים אם בעוד הכשרות שעברתי עם הזמן. דבר שכל חייל רגיל היה לוקח כעלבון.. אחרי הכל להרחיב את התחום שלך לעוד שלל תחומים זה לא עניין של מה בכך אצל חייל בסדיר שכל מה שהוא רוצה זה להגיע למדור משתחררים בבסיס ממנו הוא התחיל את דרכו הצבאית.
 
והנה, זה מגיע. מחר אגיע למדור משתחררים בבקו"מ, על אזרחי. מחר אסיים את תפקידי כחייל במערך הצבא הזה כשאתה רק תתחיל אותו.. וכמוך עוד הרבה אחרים. זה כמו גלגל שמסתובב. ולא מפסיק לרגע. מכונה גרמנית משומנת בצורה מפחידה  עד-כלות. אפשר לקחת אותה בשתי דרכים.. בכיף, ובבעסה.. ברור שזה תלוי בהמון דברים. אבל בראש ובראשונה זה תלוי בך, באם אתה רוצה לתת מעצמך, ואם אתה לא. ברוב המקרים בהם נתקלתי, מקרים בהם חיילים הלכו ראש בראש, המערכת רק הקשתה ולא הטיבה עימם.. ובחלק היא הטיבה והקלה דעת.

מחר עוד מעגל ניסגר, ונחתם.
אני הולך לצאת משם עם המון חששות ודאגות.
אני הולך לצאת משם בלי כלום, אבל עם המון.
אני הולך לצאת בלי שום גב, אבל ארגז הכלים שעומד לרשותי, איתו אוכל להתמודד מול העולם הגדול, הוא ארגז עצום. ענקי. זה ארגז מיוחד אליו רק לי יש את המפתח.
השאלה שעומדת לרשותי ברגע שאצא היא אחת.
באיזה כלי להשתמש ראשון..
 
מדי האלף שלי נושמים את נשימתם האחרונה.. יש לי המון תמונות על מדים.. אני לא חושב שאני אצטער על שלא תפסתי עוד תמונה.. אבל אני חושב שאני אתגעגע לתקופה ההיא.. אני לפחות רוצה להאמין שזה כן קצת ייחסר לי. אני לא רוצה לשכוח. ואני גם לא אשכח. לעולם. אני מברך על כל שבריר שניה, ולא מצטער על שום דבר שקרה. שלם עם עצמי.. יכול להיות שיש דברים שיכולתי לעשות קצת אחרת.. אבל השלמתי איתם מזמן.. מה שנעשה נעשה, ואין דרך לשנותו. והאמת היא שאני גם לא ממש רוצה. אני אפילו ממש לא רוצה. טוב לי עם איך שהרומן שלי עם הצבא הסתיים.. רזומה שמן.
 
פישפשתי מעט בחוגר שלי.. הדבקתי תמונה.. אני ניראה כמו איזה שב"כניק.. מצחיק..   
 

 
עד כאן להפעם.. ניתראה באזרחות.
 
תודה על ההקשבה.
 
ארטיסט.