כשהאור הופך כחול וגם ירח מתבייש בבדידות שלא נגמרת, נעלם- כדי שלא ייראו. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2006
כמו כדור של אש, צולל ונופל.
אני יודע שאני לא. אני אף פעם לא. תמיד כלכך סגור, תמיד לא משתף, תמיד מישהו אחר רק לא אני. אולי זה זמן טוב להאשים. ואולי במקום להאשים לנסות להבין במקום כל שהו. ואולי כמו תמיד, כמו שאני אוהב, אולי להמשיך הלאה ולא להתעסק בפצעים מדממים. לפעמים התעסקות משאירה צלקות מכוערות, צלקות של זיכרון בוער. ולפעמים היא מוקיאה מיתוכך את המוגלה ובסוף הכל יגליד.. אבל למה לי לקחת את הסיכון?
התעסקתי מספיק פעמים עם יותר מידי דברים שיותר מלהשלים איתם בסופו של דבר לא עזרו לי בהרבה. דברים שהשאירו לי טעם של חומצה על הלשון. ממיסים אותה כל פעם מחדש, כל פעם צורבים לי בגרון. דברים שהתעסקתי איתם, ויכול להיות שלא הייתי צריך. נמאס לי להמשיך לקחת סיכונים.
להגיד למישהו משהו על סמך.. על סמך מה? בעצם.. אז אני אשם. אבל כל אחד מתמודד עם החיים שלו בצורה שונה. הדחקה החצנה,
מפצירים בי ללכת.
אולי יותר מאוחר, אולי עוד הלילה.
אולי לפני שקיעה,
ואולי לעולם לא.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: