אמא. הלכה לי לאיבוד. "תחפש אותה בתא הכפפות של האוטו". מצחיק. משעשע. אבל אולי אם זאת הייתה אמא של מישהו אחר. וגם אז אני מאוד בספק. עשיתי כל מה שאפשר לעשות.. טוב, אולי לא הכל, אבל את כל הדברים שיכלו לעזור לי למצוא אותה בחזרה. מהצהריים טלפונים, מצלצלים, פעם מחייג, ופעם לא זמין, וככה לסרוגין עד עכשיו. אף אחד לא יודע, אף אחד לא שומע, אף אחד לא אומר כלום.  זהו.. מרימים ידיים. נחכה שהשחר יעלה.. עוד כמה שעות. רק עוד כמה שעות ודיי. מחר אקום ומקווה להיות מאושר יותר. יותר מימה שאני עכשיו. פחות מודאג וטרוד בכאלה צרות.

נו, כאילו שלא חסרות לנו צרות אחרות בחיים, אני צריך לאבד עכשיו גם אמא.

ומיכולן, דווקא את שלי..

רק אחרי שמאבדים משהו מבינים עד כמה הוא חסר.

עדיין לא איבדתי.

עדיין מקווה.

MidNight Doc(01:51) :

חיכיתי שזה יגיע. ויש לזה משמעות. אני לפחות מקווה. זה באמת לא סתם. שלא תחשוב. אבל זה פשוט לא מספיק. לא בשביל מה שאני רוצה לקוות, לא בשביל מה שזה יכול להיות. לא בשביל מה שאני רוצה לקוות שזה אולי יכול להיות. הסתבכתי קצת. אולי פשוט צריך לתת לזה עוד קצת זמן.